אם זה לא היה קורה בלילה השלישי, אני בטוח שזה היה קורה
אחר-כך. עם כל המשמעויות המיסטיות במספר שלוש, זה בכלל לא קשור
שהעולם נהרס דווקא באותו לילה. זה היה קורה בכל מקרה.

זה התחיל כמה שבועות לפני זה, כשכל העצים פתאום התחילו לצמוח
בקצב רצחני, כאילו הם איזה ג'ונגל בברזיל או משהו, וכל הענפים
שלהם הסתבכו אחד בשני, כמו רשת של דייגים. אי-אפשר להגיד
שהציפורים היו מרוצות מזה. בעצם בכלל לא היו כבר ציפורים, אז
אולי אפשר להגיד שזה התחיל קודם, כשהציפורים נעלמו, משהו כמו
חודשיים לפני סוף העולם. פתאום הן עפו. ואולי בעצם לא עפו
בכלל, כי לא היה לאן לעוף. הן גם לא מתו, כי לא היתה אף גופה
של ציפור בשום מקום. כאילו התאדו. כל האנשים של איכות הסביבה
ישר רצו לבדוק אם יש קרינה מסוכנת מהכור אבל הכור לא פעל כבר
כמה חדשים בגלל שביתת המדענים, שהזהירו והודיעו שוב ושוב כבר
שנתיים שצריך לפנות את העולם כי לא נשאר עוד הרבה זמן, וכל
הפוליטיקאים כל הזמן אמרו להם שאין עכשיו תקציב למחקרים שלהם
ושיש בעיות אחרות בעולם, כמו הרעבים באפריקה, ולמה לזה הם לא
מוצאים פתרון אבל לנבא שחורות הם יכולים בכל מצב. אז המדענים
התרגזו ושבתו איזה חודש, עד שהם הבינו שלאף-אחד לא אכפת שהם
שובתים, כי הם תמיד עובדים רק לטווח הארוך והציבור קצר-רואי
וקצר-זיכרון, אז הם כולם נכנסו לחללית ועזבו את העולם, אז יכול
להיות בעצם שמזה הכל התחיל.

המדענים דווקא אמרו שהכל התחיל כשהעולם התחיל, כמו שבנאדם
מתחיל למות ביום שהוא נולד, ואת זה אני זוכר כי קראתי באיזה דף
שמצאתי אחרי הפיצוץ לאור ירח, כי לא היה משהו אחר לעשות, אבל
זה כבר היה מאוחר מידי.

בכל מקרה, מדענים כבר לא היו וציפורים גם לא, והעצים השתגעו
לגמרי וחסמו לאנשים את הנוף בחלון, אפילו לאנשים שגרים בקומה
שלושים, ויותר מזה, במקומות מסויימים במרכז הארץ, ואז כדור
הארץ התחיל להסתובב קצת עקום. זאת אומרת, הוא הסתובב כרגיל רק
הקרום שלו התחיל להתנהג מוזר, כמו קרום של חלב כשהחלב מבעבע.
זה לא שלבה קפצה פתאום החוצה, כי אז אולי מישהו היה מבין את
הרמז למרות שמדענים כבר לא היו, אבל יש גם אנשים סתם שמבינים
שלבה זה לא צחוק, אפילו אני הייתי מבין, אני חושב. לא, לבה לא
קפצה החוצה, פשוט נהיתה עקמומיות מוזרה כזאת שלא היתה שם קודם.
כמו הרצפה בבית של אחותי למשל, שתמיד היינו שוטפים, אני והבנים
שלה, וכל המים היו נוזלים לקיר של דלת הכניסה, וזה היה מאד נוח
כי היה יותר קל להוציא אותם מהבית לחצר, אפילו שאחותי אמרה שזה
הורס את הצמחים,הם המשיכו לצמוח והסבון במילא היה נשטף אחר-כך
עם הממטרות.

אז מה שקרה פתאום, זה שכששטפנו את הבית שלה, כל המים פתאום
נזלו לכוון ההפוך בכלל, ואחותי היתה מבסוטית, אבל אני הייתי
המום לגמרי, ושאלתי אם היא ריצפה מחדש את הבית כשלא הייתי,
למרות שידעתי שלא, אבל לא חשבתי על זה אחר-כך יותר, כי זה
מהדברים האלה שאי-אפשר להסביר אבל לא כל-כך בולטים במוזרות
שלהם, כמו נגיד לפגוש מישהו שלא ראית שנים בדיוק ביום שדיברת
עליו או משהו כזה. רק אחר-כך עשיתי את החיבורים ובגלל זה ברור
לי שזה בכלל לא קרה כי זה היה הלילה השלישי, אלא כי זה כבר היה
צריך לקרות.

בסך-הכל, הלילה השלישי היה כזה מפחיד כי לא ידעתי מה יקרה
איתי, אבל אם הייתי יודע זה לא היה משהו כזה נורא לעבור אותו.
נכון שאם כל הנוף משתנה לך אתה לא בדיוק מרגיש בטוח אבל אם
הייתי יודע איך זה יגמר זה היה יותר מענין מאשר מפחיד. וגם היה
לי מזל שזה נגמר איך שזה נגמר, כי יצאתי באותו לילה לחפש
גחליליות. אם הייתי ישן במיטה שלי, בבנין קומות, לא היה נשאר
ממני כלום, כמו שקרה לכל השאר.

היו המון גחליליות בשדה ליד הבית שלי, אבל הן היו החיות הכי
מתחכמות שיש, כי פרפרים למשל אתה רואה כל הזמן, גם אם הם עפים
וגם אם הם יושבים, אם הם רוצים או לא, אבל גחליליות אי-אפשר
לראות בחושך אם הן לא רוצות : הן פשוט מפסיקות להבהב ואתה תקוע
בחושך כמו איזה עיוור, ועד שהן לא נדלקות עוד פעם אין לך מה
לעשות. ככה רדפתי אחריהן כשפתאום נהיה חם נורא, וחשבתי שזה עוד
אחד מהחמסינים הלא-צפויים שהתחילו בחודשים האחרונים, ובגלל
שהמדענים נעלמו אף אחד לא הצליח לחזות אותם, אבל אז כל העצים
שנהיו ענקיים בשבועות האחרונים התחילו לרשרש פתאום כמו שקיות
ניילון ברוח, ולא היתה רוח בכלל, ולפני שממש הבנתי מה קורה
נפלתי על האדמה והאדמה התחילה לעוף לכל מיני כיוונים. נורא
נבהלתי, כי זה עוד אף-פעם לא קרה למישהו שחיפש גחליליות, גם אם
הוא שתה הרבה מידי לפני זה או לא ישן כמה לילות, וכל מה שראיתי
זה את הכוכבים, ולא הצלחתי להחליט אם זה כוכבים או גחליליות
שקיבלו שכל ועפו גם.

ככה עפתי ואני לא יכול להגיד כמה זמן, וגם לא כמה זמן מתוך זה
העיניים שלי היו עצומות וגם לא אם צרחתי או שתקתי מבהלה. אבל
בסוף מצאתי את עצמי על הירח, או לפחות נדמה היה לי שזה הירח,
כי היו לו מכתשים כאלה והוא היה אפור נורא ומשעמם מחץ.

ישבתי שם ורעדתי כמה זמן, ופחדתי שאני אגווע ברעב כי אין שם
שום דבר לאכול, אבל לאט-לאט התחילו לעוף לשם עוד דברים, כמו
סלעים ועצים ומקרר של מישהו, וכבר הייתי צריך לתפוס מחסה שלא
יעוף לי משהו כזה על הראש, ולשם עפו גם הניירות האלה של
המדענים שהסבירו שזה לא אשמתו של אף אחד, ונאספו שם כל מיני
פריטים כמו גלגלים של אוטובוסים ומזרקים. כמו איזה אי שנפלטים
אליו שברים של אוניה טבועה.

אז שם ישבתי משהו כמו שבוע, אבל אני לא בטוח כי השמש לא בדיוק
שוקעת באותה מחזוריות על הירח כמו על כדור-הארץ, וכבר התחלתי
להשתעמם מלסדר את כל הדברים שנפלו לי על הירח וגם נראה לי מוזר
שאף אחד לא עף לשם איתי או אחרי. ואחרי שנגמר השבוע הזה, נחתה
חללית גדולה ולבנה ובהתחלה לא הבנתי , אבל כשיצאו ממנה המדענים
וקראו לי לבוא ופתאום הבנתי לאן הם נעלמו כי עד אז לא ידעתי
שהם עזבו את העולם לפני שהוא התפוצץ, חשבתי שהם סתם שובתים.

הם שאלו אותי כל מיני שאלות, כמו איך העולם נראה בשניה שהוא
התפוצץ ואם היה רעש ואם היה לי קר על הירח וגם נתנו לי לאכול.
זה לא היה הרבה, רק חביתה למען האמת, אבל זו היתה הארוחה החמה
הראשונה שלי מאז שהגעתי לירח ולא נכנס לי שומן מוקשה בין
השיניים אז לא היה לי מה להתלונן.

לא היו לי הרבה תשובות לשאלות שלהם, והם לא התעצבנו. נראה לי
שהם היו ממש מרוצים שהתחזיות שלהם התגשמו, כי זה רק הראה להם
שהם מדענים טובים.

כשהם ביקשו ממני שאני אספר להם על הלילה השני ניסיתי להיזכר,
כי הלילה השלישי היה הכי חזק בזיכרון שלי ואחד מהם גם ידע
להסביר למה זה, כי הוא היה מדען שהתעסק עם זיכרון, וכל מה
שהצלחתי לזכור זה שבלילה השני ירד גשם כל הזמן, אבל הים לא
התמלא. זאת אומרת, הוא התרוקן כמה ימים קודם, התייבש ממש, ורק
כמה דגים פרפרו על החוף וגם על מה שלא היה אף פעם חוף, אלא ים,
אבל רוב הדגים נעלמו, כמו שהציפורים נעלמו. ובלילה השני ירד
גשם חם כזה ועם ריח מוזר של עשבים, והוא היה דביק קצת ולא
נוזלי לגמרי כמו שגשם בדרך כלל.

זה ששאל היה ממש מרוצה, כי הוא חזה משהו כזה או שהוא התווכח עם
מישהו שחזה אחרת, אני לא זוכר בדיוק. ואז שאלתי אותם אם הם ראו
מישהו אחר או שרק אני ניצלתי, והם אמרו שלא יצא להם לפגוש
מישהו אחר, והם גם לא מאמינים כי זה שאני בסדר זה ממש נס. זה
לא בדיוק שימח אותי, אין מה לדבר, אבל באותו רגע לא נראה לי
לעניין להתחיל לבכות, מה גם שהם לא נראו כל-כך אומללים.

בלילה לא ממש נרדמתי, כי חשבתי על כל מה שנעלם מהעולם ההוא. זה
לא היה כל-כך הרבה, אבל זה היה הרבה בשבילי. במיוחד התגעגעתי
לסימפוניות של בטהובן. האמת שלא שמעתי אותן הרבה וגם לא היתה
לי אף הקלטה שלהן, אבל בכל זאת, התגעגעתי. חשבתי עליהן ולא
הצלחתי להרדם, אז יצאתי להסתובב בחללית וקיוויתי שאני אפגוש
מישהו שיש לו הקלטה, ובכלל חשבתי שאני בעצם לא יודע לאן
נוסעים.

באמת פגשתי מישהו, איזה מדען אחד שישב והסתכל בכוכבים וניגב
דמעות כל הזמן. שאלתי אם הכל בסדר, וחשבתי לעצמי שזו ממש שאלה
מטומטמת וכנראה שגם הוא חשב ככה כי שנינו התחלנו פתאום לצחוק.
ואז הוא אמר שכל החיים הוא רצה לראות את הכוכבים מקרוב והוא
בכלל היה פרופסור לבוטאניקה, אבל הוא לא חשב שזה יקרה בהזדמנות
כזאת. לא נראה לו שווה להרוס את העולם בשביל זה. שאלתי אותו אם
יש לו הקלטה של בטהובן והוא אמר שהוא מצטער. ואז התחלתי גם אני
לבכות, אפילו שכמו שכבר אמרתי, אף פעם לא ממש אהבתי את
בטהובן.

חזרתי למיטה שלי וניסיתי להיזכר בלילה הראשון שדברים נהיו
מוזרים. זכרתי בפירוש שהיו שלושה לילות עם דברים מוזרים
ושבשלישי הכל התפוצץ, אבל לא הצלחתי להיזכר מה היה בראשון. היו
הרבה דברים. למשל שפתאום נהיו התפרצויות רוח כאלה מוזרות, אבל
חשבנו שזה כמו החמסינים : רוח מתחילה, ממש חזקה ופתאומית,
שילדים קטנים היו עפים כמה מטרים קדימה. אם זה היה ממשיך הם
בטח היו נהיים מומחים בזה, כמו שילדים נהיים מומחים בכל דבר,
אבל זה נגמר.

וגם כל מיני גלי רדיו מוזרים התחילו לשבש תשדורות. אפילו קווי
הטלפון התחילו לרשרש סתם בלי סיבה, ואף אחד לא ידע מה זה. בטח
כולנו התרגלנו שקורים דברים משונים ואם העולם היה מתחיל להתנהג
נורמלי היינו תיכף חושבים שמשהו לא בסדר. וחוץ מזה נזכרתי
שהאוויר היה מלא חשמל. ממש, אנשים היו צריכים לגעת באדמה לפני
שהם לחצו ידיים, כי אחרת היה עלול להיווצר מצב שהם מתחשמלים
אחד מהשני. להוריד את הסוודר עשה כל-כך הרבה רעש, ושערות נדבקו
אליו כל הזמן. לא שמישהו לבש סוודר, כי היה חם נורא בגלל
החמסינים, אבל אני חושב שזה מה שהיה קורה אם היינו לובשים
סוודרים.

לא זוכר מתי נרדמתי, רק שקמתי עייף, אומלל וגם רעב. יצאתי
למסדרון ונתקלתי במדען מהלילה, והפעם הוא לא בכה, אלא חייך אלי
ולקח אותי לאכול ארוחת בוקר.

כולם ישבו שם מסביב לשולחנות, והמדען מהלילה התיישב לידי
כשאכלתי והסביר לי מה קרה, אבל לא הבנתי כלום, ואחר-כך שאלתי
מה עושים עכשיו. מישהו אמר שאנחנו יוצאים לסיור מסביב לגלקסיה,
ואם נמצא מקום להתיישב בו זה יהיה נחמד, אבל גם אם לא, אפשר
להסתדר בחללית כמה מאות שנים. שאלתי אם מישהו רוצה לנסות לשחזר
את העולם שהיה, וכולם גיחכו ואמרו שהעולם שהיה אולי לא נראה
נורא, במיוחד לא אחרי שהוא התפוצץ, אבל למעשה רצוי לא לשחזר
אותו, כי הרבה יותר גרוע כבר לא יכול להיות וכדאי לנסות ליצור
משהו יותר טוב. הם דיברו על הגלקסיה, וכמה נפלאה שהיא אמורה
להיות, ופתרו משוואות והוכיחו הוכחות על קיום של חיים אחרים על
כוכבים אחרים, ובסוף נהיה שקט ואמרתי, שאולי הגלקסיה היא מקום
מצויין, אבל בלי סימפוניות של בטהובן היא לא שווה הרבה.



מחווה לאיטלו קאלווינו, "קוסמוקומיקס"