זה סיפור על איש שיום אחד התעורר והרגיש שהוא לב, הוא כל כולו
לב כמו אבד לו גופו וכולם יכולים לראות אותו פועם.
הוא חשב איך הוא יוכל לחיות ככה בכלל, הרי זה בלתי אפשרי ללכת
כך ברחוב, לקנות בסופר, לנסוע באוטו, לשבת בקולנוע כולם יסתכלו
עליו ויחשבו איזה דבר מוזר הוא זה, לב, לב אדום וגדול מסתובב
לו כך חופשי ללא השגחה של ראש והגנה של גוף.
הוא חשב שאולי עדיף לא לצאת מהבית, כך, הוא יוכל לפעום בקצב
שלו, שזה אומר - לאט לאט לאט. בחוץ, הוא חשב, כל דבר יוכל
לגרום לו לעבוד מהר, הוא העיניים של עצמו ואין לו שום מסננים
שירככו את מה שהוא רואה.
הוא יכול להתרגש מדברים טובים באשר גודלם ואף יכול הוא להתרגש
מדברים שהם לא תחת המושג טוב אבל הם לא רעים כי אולי אז הוא לא
היה מתרגש.
הוא ניסה להיזכר איך הוא היה לפני ואיך זה קרה פתאום אבל הוא
לא זכר, רק זיכרון קטן הבליח לו ורמז שגם לפני כן הוא היה גדול
אבל עדיין כלוא בין איברים שונים ומשונים, גם לפני כן הוא היה
מתרגש אבל הוא לא ממש יכל להשתחרר, הוא היה מעביר דם למקומות
אחרים בגוף, בקיצור היו לו עוד כל מיני עבודות צדדיות.
יום אחד הוא החליט לצאת לרחוב, הוא לא ידע איך הוא ירגיש אבל
הוא ידע שהוא חייב לצאת מהבית. הוא יצא ואחריו נעל את הדלת כי
מי יודע אם יחזור הביתה, אולי בחוץ יהיה קשה ואולי יהיה כל כך
טוב עד אשר הוא לא ימצא טעם לשוב הביתה.
הדלת נסגרה, הצעד נעשה ואור הרחוב עטף אותו בהילה ענקית שלא
ראו כמוה מעולם.
לרגע מי שהסתכל היה יכול לחשוב שהשמש ירדה אל הרחוב לביקור
חטוף בכדור הירוק שלנו, אולי כדי לראות מה כל כך מסקרן את כל
בני האדם הקטנים האלה ומה בכלל גורם להם לנוע כל הזמן, לנוע
לנוע, כמו מטאורים, כמו אש, טוב זה הרי עולם המושגים של אותה
שמש.
אבל לא, הוא לא היה השמש הוא בסך הכל לב גדול שאיבד את גופו או
שאולי גופו בתוכו.
משב רוח פתאומי תפס אותו מחסיר פעימה והוא קיבל מכה אדירה כמו
שוק חשמלי, באותו רגע חשכו עיניו והוא לא הבין איפה הוא נמצא,
החשמל התפשט בכל פיסת שריר שלו, והציף אותו בזרמים מתכתיים
מחוספסים אקראיים לחלוטין, הוא לא מסוגל לשלוט בזה. כן, אולי
זה מה שהפחיד אותו, הוא לא מסוגל לשלוט בזה למרות שזה טוב, זה
כל כך טוב.
זה כל כך כל כך טוב שכנראה משהו פה לא בסדר, הוא לא היה מסוגל
להאמין שזה טוב וזה הכל, עוד בימים שהראש היה איתו היה מי
שיוציא אותו משם אבל עכשיו הוא לבד ויפה שם, פשוט יפה שם באמצע
הרחוב, באותו מקום לא מוגדר ולא מסומן וגם כל כך לא צפוי.
בשלב מסוים הוא התחיל להאמין שהלא צפוי הוא בעצם האור שעטף
אותו כשהוא יצא מהבית ועכשיו, וזה מצחיק לחשוב שזה מה שעבר לו
בראש, עכשיו הלא צפוי הוא מה שקורה, הוא האמת הוא ההווה הוא
האיכות, אותה איכות שהוא ידע שהיא קיימת כל הזמן, אבל בין לדעת
אותה ובין לחיות אותה עוברים, לא פחות ואולי אפילו יותר,
השמיים.
הוא מכסה בין רגע על מרחק של מיליון שנות אור שהוא היה רחוק
מעצמו ופתאום הוא קרוב, הוא שלם, הוא נטול גינוני גוף וחסר
עטיפות מצפון, הוא חופשי. כן כן כן, הוא חופשי, הוא האיכות.
הוא התחיל לחשוב מהי בעצם אותה האיכות שהוא מרגיש אותה כל כך
מוחשי ופחד שיהפוך משוגע, הוא נזכר בשורה משיר שאומרת
"..את יודעת, משוגעים כמו פרחים מפלסטיק, אף פעם אף פעם לא
נובלים.."
ונרגע, הסדיר נשימה, השלים גם עם בוא השיגעון, השלים עם כל דבר
שנמצא מסביבו וכל דבר שעבר דרכו. השלים עם החיים החדשים. אולי
הם מפחידים, אבל ללא ספק הם הרבה יותר מרגשים, ואחרי הכל הוא
לב, החיים שלו הם לב, המחשבות שלו הם לב הצעדים שלו הם לב
והמילים שלו הם לב, ומכאן אלו הם חייו.
מכאן הוא לא עוזב.