באגדה אחת היה כתוב:
היה היה נסיך אהוב.
בכל הממלכה לא נמצא איש
אשר חיבה אל הנסיך לא הרגיש.
היה מהלך לו בקרב העם,
ואליו היו משתחווים אפיים - כולם!
אלפי יועצים היו נכונים לעזרתו
ובעיתות צרה ומשבר תמיד היו הם איתו.
ברגעים נינוחים יותר, כאשר היה לו זמן,
היה נוהג להלך לו בשבילי הגן.
הוא נהנה לבחון את הסוסים המשובחים,
את העצים, האגמים, גני הירק והפרחים.
אך למרות הזוהר, היופי והגאווה,
בליבו תמיד חש במן דאבה.
דבר אחד הציק לו ובגללו חש באכזבה:
מעולם - עד עכשיו - לא מצא אהבה.
הגאווה והזוהר איבדו את משמעותם,
ומוקף בעמו האוהד - הוא חש בודד בעולם.

כעת אני יושב מולך, ואת מולי
ואני יודע שאני שלך ואת שלי;
ולמרות זאת - כאב חד פולח בלב
בבקשה, עזרי לי למצוא את העם שאותי
אוהב.