אני מביטה בך.

על המבט הריק והכואב בעיניך ושואלת את עצמי,
מי גרם לך להיות ככה, מי הוציא את החיים מגופך?
אתה ממשיך להסתובב בחדר, למצוא משהו לעשות.
הכל חוץ מלפגוע בעצמך.

אתה כבר נשברת ממזמן וכעת אתה משועבד לשיגרה.
כל יום חוזר על עצמו, ואתה נהיה עוד נקודה שאוכלת, שותה וישנה
על הקיר האינסופי והרדוד בצורה מאיימת, שנקרא החיים.

הכתיבה שלך.  
אני חוזרת וקוראת את רישומיך, ומגלה שמתחת לעור הזה מתחבא לו
רק ילד קטן שמחפש אהבה. אפילו שעכשיו מצאת, אתה לא נח לרגע
וממשיך לחפש.

בא לי לצעוק לך:
"אתה יודע, לפעמים יש לך מבט ממש מעוות על החיים."

אבל אני שותקת ונותנת לך להבין זאת בעצמך.

כמה פתטי, נכון?
וכמה לעזאזל הייתי רוצה להתרחק מפה, והזיכרון שחרוט אצל חבריי
יישאר רק כזכרון עמום שהם ינסו לשכוח...