אדם מסתכל אל תוככי עברו, בוהה בתמונות ותוהה.  
האם היה מאושר?
האם אי פעם היה באמת מאושר?

מתבונן בתמונות, בוחן כל תמונה לגופה.
פעם מחייך, פעם מתמלא ברגשי נוסטלגיה עזים.
פתאום נזכר באירועים שחווה, ובאנשים שפגש.
ההיא מיפן, ההוא מיוון.
אותה אהב, אותה רצה.
איתו הסתדר ואיתו התחבר.
 
יושב על הריצפה ומדפדף באותו אלבום עם אותן תמונות שראה כבר
מיליון פעמים.
מדפדף הנה והנה, עוצר, מתבונן, ממשיך, שוב עוצר,מתבונן וחוזר
חלילה.
הייתי תמים, הייתי יפה.
רציתי לכבוש את העולם.
להגיע לפיסגה לפני כולם.

אדם מסתכל אל תוככי עברו, בוהה בתמונות ותוהה.
מה קורה לרגע שנגמר בתמונה וממשיך במציאות?
כמה זמן זה רגע?
תמונה היא רק תמונה.
אולי שוויה כאלפי מילים ועוצמתה בהתאם.
אבל מה קורה לאחר תיקתוק המצלמה?

מיליוני רגעים נחווים במשך עשרות שנים.
רק רגעים ספורים מתועדים לנצח נצחים.

בסופו של דבר, רק הרגעים שהונצחו במצלמה, יהיו הרגעים שישארו
לנצח, בזמן שאנחנו כבר מזמן לא נהיה בין החיים.