האנשים של למעלה, הם האנשים הכי טובים. לפחות אורי חושב ככה.
ותמיד מנסה לגעת. ותמיד מצליח לתרץ את זה שהוא לא הצליח. ותמיד
מצליח להאשים אותם, ותמיד מצליח רק לראות איך הם מוצלחים,
ותמיד מקבל לחץ מהמשפחה, ולפעמים גם עידוד בצדו. רק לפעמים.
ואורי מוצלח, אבל יש הבדל בין מוצלח, לבין האנשים שלמעלה. ואת
ההבדל הקטן הזה, ההבדל שאורי עדיין לא הבין את טיבו, אורי לא
היה מסוגל לסבול. כי נראה "לכולם" שלאורי "הכל בא בקלות".
לאורי היה קשה לראות איך אנשים אחרים לא רואים. אורי נולד
מפקד, וימות מפקד הוא חושב, בעודו מהרהר בימים היפים של הגן,
ולא מבין איך עדיין אין לו חברה.
כי אורי בונה סטנדרטים והורס אותם. אורי אומר, וכל מי שלא מכיר
אותו, עושה. ומי שמכיר - צוחק, כי הוא מכיר את אורי. לעיתים
רחוקות, כשאף אחד לא רואה (מי שחשוב, ז"א), אורי יוצא גבר. ואז
הוא עצוב, כי לא ראו האנשים שלמעלה. ואורי עדיין לא רואה איך
הוא בעצם לא בונה את הסטנדרטים, אלא הם נבנו בעבורו.
ולפעמים יש לאורי מן ברק כזה בעיניים, ושאיפות, ותוכניות
להגשים אותם, ותוכניות ב' למקרה ש"גם זה לא יעבוד", ואנשים
מתחלקים לשנים, אלה שמבינים את הגאונות ואומרים וואו, ואלה
שמקנאים בו (בד"כ החברים של האנשים מלמעלה, אלו שאורי לא מבין
איך האנשים מלמעלה יכולים להיות החברים שלהם). ואז אורי עף -
כי אורי לא שותה, ולא מעשן, לא מזריק לא מסניף, ולא אוהב, וכל
אחד צריך לעוף על משהו.
ואז הוא נתפס על הדברים הטכניים האלו, על האנשים הקטנים, על
המטומטמת שלא אהבה אותו בחזרה, ועל האדיוט שלא הזמין אותו
למסיבה, ועל הבן-זונה שצחק עליו ליד המטומטמת, ואז אורי מתרסק.
כי אורי הוא לא אל-על, ולאורי יש רגשות, למרות שבעיני החברה
הוא מעמיד פנים שאין לו, ומתחיל לצחוק על האנשים ההם...
ולפעמים החברים של אורי, אלו האינטליגנטיים, עם הציונים הכי
טובים והמילים היפות, אלה שאורי שונא בסתר אבל מפחד לאמר להם,
לפעמים הם צוחקים עליו, כמעט תמיד בעצם, הם צוחקים עליו
וקוראים לו מגוחך. הם לא מסוגלים להבין את השאיפה להשתלב במשחק
הגדול של החיים, הם חנונים לנצח. ואורי רואה את וויל סמית'
ואיך הוא דוחה בחורות על ימין ועל שמאל, ולא מבין איך מישהו
כזה, שאין לו את מה שיש לאורי, והוא בטח טיפש ולא גמר תיכון,
משיג את הבלתי אפשרי בעיניו.
ואורי מפחד, הוא מפחד לצאת מהסטנדרטים שהבית והחברים נתנו,
האליטה נתנה, ולכן הוא שואל כל אחד כמה הוא הוציא בפסיכומטרי,
ובאיזה מגמה הוא לומד, שדות שבהם הוא בטוח, שדות שבהם אף אחד
לא לוקח אותו, ושם הוא נשאר. ואח"כ הוא בוכה לעצמו, (כי הוא לא
בוטח בשום אדם אחר) למה אין לו חברה, וטורח להדגיש לכולם
ש"הייתה לו הזדמנות".
ואורי מסתכל על האנשים של למטה, ומרגיש קמצוץ טוב, אבל לא בגלל
שהוא איש רע אלא בגלל שהוא צריך למצוא איזון לזמנים האלו שבהם
הוא מרים את הראש להסתכל למעלה, ומתחיל לכעוס. ולהתעצב. בגלל
שהעיניים נשארות תלויות על האנשים שהם "הקצפת של החברה".
שהחברה אמרה שהם. כאלה שאם תביא הביתה, החברה תגיד שטוב לה.
ואורי מפחד לצאת משם. מפחד כמו מאש. אולי עוד מהילדות הוא
מפחד. אולי. אולי כשהוא יגדל הוא לא יפחד יותר. אולי כשהוא
יסתכל אחורה, הוא יבכה, כי החברה לא תבין גם אז.