פרק ראשון
יום ראשון בבוקר. אני קמה ומתארגנת לבית הספר. אני כבר גומרת
את כיתה ו'.
אמא שלי מכינה לי סנדוויץ'.
"בר! עם מה את רוצה את הסנדוויץ' היום?" צועקת לי אמא מהמטבח.
"עם מרגרינה, נקניק ומלפפון חמוץ."
(דרך אגב, ברגע זה ממש, כשאני כותבת, אני מנשנשת לי
בייגלה...)
אני מתלבשת, והולכת למטבח. הסנדוויץ' כבר מחכה לי על השולחן.
אני לוקחת והולכת החוצה לנעול נעליים. "בר, אל תשכחי. כשאת
גומרת בי"ס, תלכי לסבתא ותאכלי אצלה. היא הביאה לך אוכל."
אימא שלי חושבת, שאני יכולה לשכוח... היינו עושים הסכמים כאלה,
שאני לא אוכל בחד"א, כי אז אני סתם מתפתה לאכול עוד.
אני נוסעת באופניים לבית ספר. בדרך אני פוגשת את ידיד שלי,
תובל. אנחנו נוסעים ביחד לבית הספר. לי ולתובל יש היסטוריה
ביחד. אנחנו תמיד היינו חברים טובים, אבל לקראת גיל החטיבה
העליונה הקשר התערער. אז, נסענו לבית ספר. אנחנו הולכים
לכיוון הכיתה. שנינו נכנסים לכיתה, וכל אחד יושב במקומו. המורה
פנינה נכנסת (שדרך אגב, גם היא שמנה).
היה שיעור גיאוגרפיה. שיעור משעמם רצח... חיכיתי, שיהיה כבר
צלצול להפסקה.
פתאום... היה צלצול.
יצאתי להפסקה. אני מוציאה את הסנדוויץ', שאימא שלי הכינה לי
בבוקר, ומתחילה לאכול.
"יא שמנה! את לא צריכה לאכול. תעשי דיאטה, יא דבה." נתנאל
אלישע היה זה, שאמר את זה. אליו הצטרפו הליצנים: פלג ותום.
אני התחלתי לבכות. הרגשתי הכי נורא בעולם. רציתי לקבור את עצמי
1000 מ' מתחת לאדמה. הם היו כל כך אכזריים ותמיד אהבו לצחוק
עליי. והם השיגו בדיוק את מה שהם רצו: להעליב אותי ולגרום לי
לבכות כמו ילדה קטנה.
חזרתי הביתה, בוכה, כמו תמיד. אמא שלי ראתה אותי ושאלה אותי:
"מה קרה לך, בר?"
"זה נתנאל אלישע. הוא שוב קרא לי דבה."
אמא שלי חטפה את הקריזה מזה. היא לא הבינה איך ילדים יכולים
להיות כל כך רעים.
היא התקשרה לאימא של נתנאל אלישע.
"שלום, מדברת אמא של בר מהכיתה של נתנאל. אני מדברת עם אימא
שלו?"
"כן, קרה משהו?"
"ועוד איך קרה. הבן שלך, כבר לא פעם ראשונה, גורם לבת שלי
לחזור הביתה בוכה. הוא קורא לה בשמות גנאי. אני מעבירה את זה
לטיפולך, כי אני כבר לא יכולה יותר."
"אין בעיה, אני אטפל בזה. תודה שהודעת לי. להתראות."
אמא שלי היא מרוקאית. היא לא סבלה שנטפלים אליי, והיא ידעה שזה
פוגע בי.
בגיל הזה, על כל דבר הייתי קוראת לאמא שלי והיא הייתה מטפלת
בבעיה. אני משערת, שאולי הייתי יותר מדי קטנה ולא בוגרת
להתמודד עם הקשיים שהיו לי.
תמיד אחרי שאמא שלי "פתרה" את הבעיות שלי, הרגשתי נורא רע.
הרגשתי כמו איזה ילדה קטנה ותינוקית, שכל דבר, שקורה לה- היא
רצה לספר לאמא. והכי מצחיק פה, שהיא לא פתרה כלום. כי אחרי זה
כולם היו אומרים לי: "אה, ישר הלכת לקרוא לאמא שלך, יא דבה."
אני החלטתי לקבל את זה בכניעה ולא להגיב. החלטתי, שזה יהיה הכי
טוב בשבילי. ככה זה יחסוך לי ויכוחים מיותרים עם הילדים בכיתה
שלי.
אבל, כמובן, שזה לא חסך שום דבר. הם רצו תמיד לראות אותי בוכה.
להשפיל אותי, לדרוך עליי כאילו שטיח ישן, שכבר מזמן לא בשימוש.
הייתי חלשה, והנחתי להם לדרוך עליי, כי לא היו לי כוחות
להתמודד.
פרק שני
"אני רוצה להיות מאושר". התקופה הכי רעה בחיי מתחילה במשפט
הזה, שכביכול הוא משפט סתמי.
המשפט הזה יצא מפיו של אבא שלי. הייתי בכיתה ז'. המצב בין
ההורים שלי התחיל להחמיר. היו ריבים לעיתים תכופות והיו הרבה
צעקות וקללות, אבל הכי הרבה היה בכי. בכי שובר לב, שנבע מתוך
הכאב העמק של כל אחד מבני משפחתי.
אמא- לקחה את זה הכי קשה. זה בכל זאת לאבד קשר של 20 שנה.
אדוה, אחותי הגדולה- לקחה פיקוד על העניינים, בזמן שאמא היתה
מפורקת ושבורה לרסיסים (למרות שהיא בעצמה עוד לא הצליחה
להתגבר...)
אני, בר- לקחתי את הפרידה של ההורים שלי הכי קשה מכל שלוש
הבנות, ואין מה להוסיף.
עמר, אחותי הקטנה- היא לא ממש הבינה מה מתרחש סביבה. לעיתים
היא שאלה "איפה אבא?", אך לאט לאט היא הבינה. אפשר לומר, שהיא
גדלה לתוך המצב של הורים פרודים.
היה קשה להתרומם ולהמשיך הלאה. היה נדמה, שהמצב שלנו הוא הכי
גרוע משל כולם. חשבנו, שהצרה הזו, שנחתה עלינו כרעם ביום בהיר,
היא הצרה הגדולה ביותר, שיכלה לקרות.
המצב היה בערך, שכל אחד היה חי בתוך הבועה המוגנת שלו ומשתדל
שלא לצאת משם.
היינו צריכים עזרה. מקצועית.
אמא שלי שלחה אותי לפסיכולוג או יועץ נוער, אני יודעת איך
קוראים לו. לא נפתחתי. לא דיברתי. ישבתי, ועניתי לשאלות שלו,
שניסו ללא הועיל להכניס עניין במפגש. לא רציתי לדבר עם מישהו,
שאני בכלל לא מכירה, על הצרות האישיות והפרטיות שלי. ראיתי את
זה כמעין חדירה לפרטיות.
שום דבר טוב לא יצא מהמפגשים המעטים, שהיו לנו.
הייתי בדיכאון. מה עושים בדרך כלל, כשאתה בדיכאון?
א-ו-כ-ל-י-ם!!!
או יותר נכון, טורפים. פתאום קיבלתי תאבון עצום. הייתי כמו
אלכוהוליסט, שרוצה לטבוע את צערו באלכוהול, רק שאני טבעתי את
צערי באוכל. האוכל היה הפתרון הזמין ביותר, שהיה לי.
היו רגעים, שאפילו לא יכולתי להפסיק לאכול, עד שאמא שלי היתה
אומרת לי להפסיק.
לאט לאט, האופי החזק שיש לי היום, התחיל להיבנות. התחלתי ללמד
את עצמי מה עושים במצבים כאלה או אחרים, ללמד את עצמי שליטה
עצמית- מהי?
אולי בקטע של השליטה לא למדתי, אבל בהחלט למדתי להתמודד לבדי,
בלי אמא. היו מקללים אותי-הייתי עונה, היו מרביצים לי- הייתי
מרביצה חזרה, היו משפילים אותי- הייתי משפילה חזרה.
לאט לאט, הילדים בכיתה שלי ובכלל, הגיעו למסקנה שלא כדאי
להתעסק איתי. נהפכתי לחיה. חית טרף אכזרית ומפחידה, שרק היו
מתקרבים אליה- היא הייתה שולפת את ציפורניה כדי להתגונן. עשיתי
עם עצמי הסכם: לא לתת לאף אחד לפגוע בי. אמנם לא אני ולא אני
עמדנו בהסכם הזה. זה היה מין הסכם אירוני כזה. הסכם, שאי-אפשר
לקיים אותו. רציתי להתקדם ולהמשיך הלאה, אבל היה נדמה שלמרות
כל מה שהשתדלתי, לא הצלחתי להשיג את מה שרציתי. הייתה לי
הידרדרות רצינית בלימודים. הייתי ממש על הפנים. הציונים שלי
היו ברצפה והראש שלי היה במקומות אחרים, התעופף לו אי-שם, מחפש
מקום טוב יותר להיות בו.
סוף כיתה ז'. ההידרדרות מתחזקת, אבל הרצון השתנה. החלטתי לקחת
את עצמי בידיים, ולהיות תלמידה חרוצה וטובה. זה לא בא לי ברגל.
היה לי מאוד קשה להשיג את מה, שכל כך רציתי. נלחמתי על כל
נקודה ונקודה על מנת שהציון יעלה אפילו בקצת. המורים היו די
רחמניים כלפיי, כי הם ראו שאני באמת רוצה להשתנות. שאני רוצה
להצליח.
כיתה ח'. הציונים עולים וכך גם המוטיבציה. וגם המשקל.
הייתי בכיתה ח' כבר יותר מלאה. לא הייתי יכולה להיכנס לבגדיי
הקודמים. הייתי בדיכאון. אמא שלי אמרה לי: "בר את חייבת
להרזות."
אמרתי לה: "אמא, אני יודעת. אבל את חושבת, שזה כל כך קל???"
הייתי מתעצבנת, כשהיא הייתה אומרת לי את זה. יום אחד, בערב חג
השבועות, הזמנו את חברה של אמא מדגניה והבנות שלה לבוא אלינו
לארוחה של החג. הבת שלה הגדולה יותר, אמרה שהיא נמצאת בקבוצה
שנקראת "שומרי משקל" ושזה הולך לפי שיטת הנקודות, שסופרים
נקודות במקום קלוריות.
הצליח לה, אבל היא עדיין נראתה כמו חבית. אמא שלי שאלה אותי אם
אני רוצה, שהיא תרשום אותי.
אמרתי לה "לא". לא רציתי. אפילו התביישתי, כי כולם שם הן
מבוגרות יותר ממני. יום אחרי זה, אמרתי לה, שאני רוצה.
פרק שלישי
נרשמתי. והלך טוב בהתחלה. כמו בכל דיאטה יש עליות וירידות
(תרתי משמע). וכשהיו עליות (במשקל) וירידות (בהרגשה), הייתי על
הפנים. התחלתי לבכות, כשהמדריכה אמרה לי "יש עליה". החזקתי שם
חצי שנה בערך וירדתי 9 קילו. נראיתי טוב. אבל לא מספיק טוב.
תמיד הרגשתי, שאנשים מסתכלים עליי ואומרים "שמנה", שאנשים
שופטים אותי באי-צדק שכזה. והרגשתי רע. בכל רגע פנוי שהיה לי,
בכיתי.
אמנם הדיבורים הישירים הפסיקו, אבל הדיבורים מאחורי הגב פגעו
כפליים. הטראומה, שעברתי, השפיעה על ההרגשה העצמית שלי ועל
הביטחון העצמי שלי, וכך תמיד חשבתי, שמדברים עליי.
סוף כיתה ח'.
אני הולכת לפסיכולוגית. היה טוב. המפגשים איתה גרמו לי להבין
הרבה דברים, שלא הייתי מסוגלת להבין קודם. לאט לאט נבנתה
דמותי, והתחלתי להלך בראש מורם והביטחון העצמי החל לשוב.
אבל ההרגשות עדיין לא נעלמו. הן אמנם היו חבויות, אבל היו
מורגשות.
רציתי להיות כמו כל הילדות הרזות האלה מהכיתה שלי, שיש להן
בגדים יפים וכל הבנים מתחילים איתן.
בכיתה ח' היה לי חבר בפעם הראשונה.
הוא מהקיבוץ שלי, קוראים לו דורון. חברה שלי שידכה בינינו.
בהתחלה הייתה קצת בושה, אבל התגברנו.
התחלתי להרגיש אהבה כלפיו. בכל זאת, החבר הראשון. היינו ביחד 7
חודשים (לא כולל כל הפרידות, שהיו באמצע). כל הזמן הלב שלי
החזיר אותי אליו. ולמה נפרדנו כל הזמן?
כי אני הרגשתי, שהוא מתבייש בי. בבית הספר הוא היה מתעלם ממני
והיה מסתובב עם בנות אחרות (נו, הוא גבר או לא גבר?) ואני
הייתי פגועה מאוד. זה הוריד לי את הביטחון העצמי עוד יותר.
בקיבוץ, תמיד הייתי תופסת אותו לשיחות רציניות, כי לא רציתי
לאבד אותו, והייתי מסבירה לו מה אני רוצה. אני רוצה יחס, אמרתי
לו, אני רוצה שלא תתבייש בי. אני לא מתבייש בך, הוא אמר לי.
בסוף זה נגמר. לא היינו מתאימים. הוא רצה איזה פרחה כוסית
שנותנת, ואני... אני רציתי להרגיש אהבה אמיתית. היו לי רגעים
יפים איתו, אבל בעיקר סבלתי. הרגשתי, שהוא מחביא אותי. שהוא
איתי רק כשנוח לו. הוא אף פעם לא אמר לי, שהוא אוהב אותי. ככה
עברו החיים שלי לא בקלילות. עברתי הרבה דברים, שהשפיעו על מי
שאני היום. החיים עשו אותי, מה שאני היום. בזכותם או בגללם אני
כזאת.
הבעיות רק התחילו.
כיתה ט'. בית ספר תיכון. משהו אחר. עכשיו אני הכי קטנה בכל
הבית ספר. כולם מסתכלים. בוחנים אותך כאילו היית בשר טרי.
הרגשתי שוב את אותה הרגשה, שמסתכלים עליי ואומרים "שמנה". אבל
זה עבר לי עם הזמן. הלימודים התחילו יפה. בינתיים העליתי בחזרה
את כל 9 הקילו שירדתי. שוב נראיתי כמו חבית. רק שעכשיו זה כבר
לא הפריע. הייתי אדון לעצמי. פיתחתי חיים משל עצמי. אף אחד לא
אמר לי מה לעשות. הייתי לבד במערכה השניה של חיי. זאת המערכה,
שאני מול כל העולם. שאני לבד מתמודדת מול כולם.
היו רגעים, שהרגשתי שאני צריכה מישהו כמו דורון. שלחתי לו SMS
איזה יום אחד, שאני רוצה לחזור אליו.
הוא עשה מזה או-הו. אבל כמה יום אחרי זה, שנפגשנו, כבר לא
רציתי אותו. כבר לא אהבתי אותו.
הוא אמר לי בפעם הראשונה, שהוא אוהב אותי, אבל אני בספק אם הוא
התכוון לזה. הוא היה כל כך נואש, שהוא היה לוקח את הילדה הכי
מכוערת. הבהרתי לו, שהיו לו מספיק הזדמנויות והוא הפסיד אותן.
הייתי בטוחה בעצמי כל כך, שלא הייתה לו ברירה אלא להרפות.
ואז, סוף סוף הבנתי, שהוא לא נסיך החלומות, שלו אני מחכה.
סוף כיתה ט'. הציונים בשמיים. קיבלתי תעודת הצטיינות על ממוצע
92. ציון 98 במתמטיקה (!).
הייתי בשוק.
כמו שאמרתי, אני לא אתן לאף אחד לעצור אותי.
סוף פסוק
וזהו. הסיפור הזה נכתב בכיתה ט', לקראת העלייה לכיתה י'. לקראת
חיים חדשים. שונים. אחרים.
לא קל לגדול בתור ילדה שמנה. במיוחד בסביבת ילדים, שהם רעים
בטירוף. הצלקת הכואבת הזאת תיחרט לנצח בראשי ולעולם לא תצא.
אני עברתי הרבה, ודברים קשים לילדה בגיל ההתבגרות.
אני אמנם משנה דעתי כמו שאני מחליפה גרביים, אני אמנם לא
יציבה, אני אמנם רעה לפעמים, אני אמנם שמנה (עדיין)- אבל אני
אישה אמיתית. אוהבת את החיים הטובים, אוהבת לחיות, אוהבת...
החיים צופים לי עוד הרבה הפתעות, עוד הרבה מהכל, רק שעכשיו אני
מוכנה להתמודד איתם. עכשיו אני חזקה מספיק להתמודד עם הכל.
החיים חישלו אותי והפכו אותי כקערה על פיה.
אני מי שאני חושבת שאני. אם אני חושבת שאני יפה וחתיכה- אני
יפה וחתיכה. אם אני חושבת שאני מסוגלת למשהו- אז אני מסוגלת.
וייחרב העולם.
אני אעשה מה שאני ארצה בחיים שלי, אני אהיה מי שאני ארצה
להיות, מי שאני אבחר. אני מסוגלת לשקם את החיים שלי. אני
מסוגלת לעבור הלאה ולהתגבר על הכול.
אין לי ראש של ילדה בת 15, למרות שאבא שלי אומר את זה. יש לי
ראש של אחת, שעברה הרבה ומבינה על מה היא מדברת, שיודעת איפה
מקומה ויודעת מה היא רוצה.
הוא לא יפגע בי יותר, כי אני לא אתן לו. לא לו, ולא לאף אחד
אחר.
כי אני חזקה ואני אתגבר על הכל. אפילו אם יש כאלה, שדוחפים
למטה, עם קצת כוח ורצון אני אעלה למעלה בסולם החיים, שלב אחרי
שלב, בקצב שלי. ויש הפתעות בחיים.
אני אישה שמחה, מאושרת, יפה, חזקה והכי חשוב- אמיתית.
שמנה או רזה, מכוערת או יפה,
אבל אישה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.