ושוב פעם היא בכתה את הבכי תמרורים שלה כשהיא בהתה בחלון.
בהתחלה, כשרק אני הגעתי וראיתי אותה בוכה כל הזמן ושלאף אחד לא
אכפת, חשבתי שהם חבורה של מנוולים. אבל עם הזמן גם אני התרגלתי
לבכי שלה ולא התיחסתי אליה ממש, כי עם הזמן שמתי לב שזה רק
צומי והיא לא באמת בוכה. עינייה החומות נהפכו לאדומות ואיפור
חזק מתחת לעיניה, נראתה כמו זקנה אומללה. היא הייתה ילדה רזה
ואף יכלה להיות יפה לולא כל הבכי.
הפעם שבתי להסתכל עליה, כמו בפעם הראשונה... כשחשבתי שכולם
מנוולים. ראיתי שהפעם היא בוכה באמת, היתה לי הרגשה שכזאתי
ובאתי אליה: "למה את בוכה?" "אבא שלי מכה את אימא שלי, האחים
שלי עזבו את הבית ולפעמים כשאבא שלי ממש שיכור הוא אפילו מכה
אותי". לא האמנתי לפתיחותה האדירה ולכמה שהיא סובלת, הרגשתי
כ"כ רע שלא התייחסתי אליה והתנהגתי כמו כולם והתרגלתי אליה.
פניתי לאחד החברים שלי: "אתה יודע שאבא שלה מכה אותה ואת אימא
שלה?" "כן".