מאיזושהי סיבה אני וההורים שלי גילינו מאוחר מדי את העובדה
הפשוטה, שסבתא לוקה בסעיף ליקוי מיוחד ונדיר. ברבות השנים
האשמנו את הטכנולוגיה והקידמה המפתיעים כגורם עיקרי לבעיותיה
של סבתא (ובכלל, כגורם עיקרי לבעיות העולם), אך משעברו השנים
וצפינו בה ברב קשב ועצב, התחלנו לחשוב, שאולי סבתא לוקה
באיזשהו סעיף ליקוי נפשי, שעוד לא עלו עליו. ראשית צרותיה
הייתה החיבה המיוחדת במינה לכל מה שמפיק חום מלאכותי, מה שהיה
חריג עד מאוד. יום אחד, כאשר חזרתי מבית הספר עם חברות, גיליתי
את סבתי בבית מלקקת את תנור החימום (שהיה עסוק באותו רגע בלחמם
עוף בגריל), מלקקת ומלקקת את נפשה, עד אשר הפרדנו אותה בכוח
ואשפזנו אותה בדחיפות בתוך המחלקה האחראית על כוויות. מאז
המקרה הזה, סבתא לא יכלה לדבר, רק להפיק צלילים מוזרים הבוקעים
מהגרון ואינם מצריכים התערבות לשונית.
הבעיה הקטנה הזאת רק הראתה את סבתא באור חריג אף יותר. כאשר
נחה עליה השפיות, היא בירכה לשלום את כל מי שרק נקרה בדרכה
במעין "העמעמעמה" ארוך (תלוי עד כמה חיבבה אותו) ובעת ובעונה
אחת הייתה פולטת שאריות ריר ורוק, שנזלו מטה על גרונה השמנוני.
בהיותי בת יחידה במשפחה עצלנית, היה מוטל עליי תפקיד "ניגוב
הריר מצווארה של סבתא", ולכן הסתובבתי באופן תמידי עם מטלית
לחה בתוך הבית.
ב-1992, כאשר הייתי בת שלוש עשרה, קרה עוד מקרה מוזר. הדוד
חיים בא לבקר מאנגליה והביא עמו מתנת פסח חדשה - קומקום חשמלי
בעל חמש מהלכי הפעלה ורמות חימום חדישות. "בעזרת המכשיר הזה,"
השוויץ חיים, "תוכלו להכין תה בעניין של דקה בלבד. והוא לא
רגיש למים ולרעשים סטטיים."
באותה שנה עוד לא ממש היינו מודעים לחיבה המיוחדת והמוזרה הזו
של סבתא, ולכן לא ראינו כל סיבה לא לתת לה יד חופשית בכל מה
שקשור בהכנת תה ושירות עצמי. להיפך, כאשר ראינו את האור נדלק
בעיניה למראה הקומקום, קיווינו שאולי המתנה הזאת תשמח את לבה
ותמצא לה תעסוקה, גם אם מינימלית.
קשה לספר את מעלליה של סבתא לאוזניים בלתי חסינות (לכל מי שלא
גדל איתה) אך אנסה. זה היה ביום סגריר, כשחזרתי הביתה עם
הקניות של שבת. הבית היה ריק וקר מאוד, והחשמל מסיבה מסוימת לא
עבד. ניסיתי להדליק את האור, אך זה היה אבוד. קריאותיי "סבתא"
לא קיבלו מענה, מה שהיה חשוד מאוד. בצעדים מהוססים הגעתי אל
המטבח ולעיניי נתגלה המראה הזוועתי של סבתא שוכבת על הרצפה,
גופה הזקן והעירום אדום ומעלה אדים והקומקום החשמלי, עדיין
מחובר לשקע, משתעל ומשתנק ומוציא עשן. הקשר בין שניהם היה
ברור, ובמוחי רצו כל הדברים המטורפים, שיכולים לקרות לסבתי.
מלבד כוויות בכל הגוף וצריבות, חשבתי על הנזק ללב ולנשימה
וכמעט שהקאתי מהמראה של העור האדום והמתקלף של סבתי. היא עצמה
שכבה דוממת ופעורת פה ועיניה בולטות מחוריהן, מביטות מעלה ללא
תזוזה. היא עדיין נשמה.
אשפזנו אותה, כמובן. לאחר מכן היה קשה להחליט ולהתייעץ עם
הדוקטור האם האשפוז הבא ייעשה בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה
גריאטרית או בבית עם אחות במעקב צמוד. האפשרות השנייה, היא
שניצחה.
בעקבות הפרשיות הקטנות והאומללות, שקרו בשנתיים שלאחר מכן, גם
במעקב צמוד של האחות, ושלי בפרט (הכנסת כף רגלה אל המיקרוגל,
הסנפת אוויר מייבש השיער, היצמדות אל המזגן, ישיבה על פלטת
תנור גז ועוד רבים), האחות התפטרה מתפקידה ופרשה לגמלאות. הפלא
היה, שסבתא עוד נותרה בחיים, אמנם במצב עגום, אך בחיים. הוריי
היו אובדי עצות וזה עלה להם במספר נקודות בבריאות הנפשית.
קביעה חד-משמעית של הדוקטור מזרחי, שסבתא לוקה Cheimaphobia
-פובית-קור נדירה, ואין חובה לאשפז אותה במוסד פסיכיאטרי לאור
גילה המופלג (שמונים ואחת), הובילה אותנו לפתרון אחד וברור:
קשירתה לכיסא גלגלים. היה זה אכזרי מעט, אך הכרחי. גם המראה של
סבתא לא היה חביב במיוחד. היה לה קשה ללכת על הרגליים, עורה
צרוב ומתקלף באזורים רבים, עיניה מצומצמות, שיערה גזוז ושרוף
באופן בלתי ניתן לתיקון, פיה סדוק וריר תמידי נוזל ממנו. תמיד
הייתה לבושה בהרבה שכבות. עדיין היה בה הכוח לנסות ולחייך
אלינו ולומר לנו "העמעמעמ" לשלום. אני הייתי ב'היכון' עם
המטלית בכל פעם, עד שקשרתי את המטלית מטה מאוזנה לכתפה
השמאלית. זה היה, כדי שהיא תנסה לנגב לעצמה את הרוק.
לאחר הפתרון החביב הזה החיים זרמו על מי-מנוחות. התחלנו לארח
שוב בבית, ומכיוון שסבתא הייתה קשורה בחדרה בקומה השנייה, לא
הייתה סכנה שהיא תתפרץ פתאום לסלון ותפחיד את האורחים. גם לא
הייתה סכנה, שנשמע אותה צועקת מלמעלה. מכיוון שהיא, ככל
הקשישים בגילה, לקתה בסניליות מתקדמת, התנחמו בעובדה שרוב הזמן
היא לא זוכרת איפה היא ולא מודעת לעובדה, שהיא קשורה. אך
עדיין, לאט לאט חלחלו בי רגשות אשמה, שהיה קשה להשתלט עליהם.
הם התחילו כאשר ניקיתי את השידה בחדרה של סבתא, נזהרת שלא
להביט בה (היא הלכה ולבשה צורה של מכשפה זקנה ומפחידה מרגע
לרגע). שמעתי חרחור קל מצידה. מכיוון שזה נראה נורמלי, הנחתי
שזו בקשה לניגוב רוק וניגשתי לנגב. אך זה היה יותר מזה, זה היה
רק התחלה של תכנית התחמון הגדולה שלה. הנאום, שבא והתקרב, תקף
אותי לפתע בשצף קצף: "העמ," התחילה בשקט, "המהמ. העממע והמהמע
אמכמה מהמ עשמהמ!!!". הטונים שלה גברו ואני פסעתי לאחור בפחד:
"והממע? משאשאשר עאערעררער!!! אעעעעעעעע", ולפתע פסקה בבת
אחת.
הייתי המומה והצמדתי את המטלית אל חזי בפחד. סבתא נראתה כועסת,
כפי שלא ראיתיה מעולם. היא וודאי רצתה, שאשחרר אותה מן הכיסא.
הקולות ההגיוניים שבי זעקו: ברחי, אך פניה הכעוסות ועצובות בעת
ובעונה אחת הכריעו את הכף. ניגשתי בצעדים איטיים ומפוחדים
לשחררה.
לאחר ששחררתי אותה, היא פתחה את פיה הסדוק וחסר השיניים וחייכה
אליי, משחררת במקביל כמות אדירה של ריר לבנבן. חייכתי בחזרה
חיוך עקום ויצאתי החוצה בריצה.
לאור החוקים הנוקשים של הבית, "לעולם לא לשחררה!", הרגשתי צורך
לספר את מה שעשיתי לאבי. ניגשתי אליו בחיוך מתנצל ואמרתי:
"אבא...אה..."
"מה?"
"שחררתי את סבתא..."
"את מה?!"
"אני..."
"איך יכולת?! את לא יודעת, שהיא יכולה..."
ובאותו רגע נשמעו דפיקות רמות מכיוון המדרגות, שהלכו והתחזקו.
בהלם נגלתה לנו גופה של סבתא מתגלגל ונחבט מטה במדרגות עד
המדרגה האחרונה ובידה קומקום חשמלי. היא נשכבה חסרת תזוזה,
הקומקום לידה חסר חיים, ואבא השלים את משפטו בפנים המומות:
"...ליפול."

הפתרון היה חד-משמעי. סבתא נותרה בחיים והיא הייתה נטל גדול
מדי, והיה זה נטל גדול עוד יותר להחזיקה במוסד, לכן לא נותרה
ברירה אלא להרוג אותה. או כמו שכיסינו זאת במשפט: "לעשות לה
טובה." הקמנו וועדה, שהייתה מורכבת מאמי, אבי, הדוד חיים,
שהרגיש אשם במידה מסוימת, ומעצמי. כל מטרתה הייתה: להרוג את
סבתא.
   
סבתא נחה באופן קבוע בין השעות שש וחצי לשמונה בערב והלכה
לישון מהשעה אחת בלילה ועד שש ורבע בבוקר. אלה היו השעות
היחידות בהן יכלה להתכנס הוועדה. הוקם "מבצע סבתא" ובו רשמנו
בפרטניות את כל הדרכים הנחמדות ביותר, שאפשר לעשות לה את "החסד
הזה", משמע- להרגה. בין ההצעות עלו, למשל- לתת לה בפעם האחרונה
להסניף את אדיי מייבש-השיער ואז לחשמל אותה למוות, אך זה נראה
לנו מוות איטי מדי. לאחר מכן רשמנו, שאולי לעשות לה טיול נחמד
בחוץ, משהו קרוב לאיזה צוק, ואז לדחוף אותה "בטעות". אך הייתה
כרוכה בזה סכנת עדי ראייה. לבסוף חשבנו, שאולי כדאי לירות בה,
אך הוועדה חשבה, שזה נשמע יותר כמו "לרצוח", ולא להרוג. מלבד
זאת, זה היה רועש מדי ועלול לעורר חשדות. הדרך הכי יעילה
ובטוחה הייתה להרוג אותה בשנתה- לחנוק אותה עם כרית. עכשיו רק
נותר לקבוע תאריך.
במקביל להכנות הוועדה (שאני השתדלתי לא להתערב בהן מפאת רגשות
אשמה עזים, שהציפו אותי כל העת) השכנים עשו לנו חיים קשים.
שמועות רבות החלו להתרוצץ וגם שמענו ממישהו, שאנשים חושבים,
שאנחנו כולאים את סבתא בעליית הגג- מה שהיה נכון, אך סודי
ביותר. פעם אחת אפילו יצאתי החוצה וגיליתי כרזות תלויות מחוץ
לדלת. הן הכריזו עלינו כברברים רוצחי נפש.
למען הסדר הטוב ו"מוסר הכליות" שלנו, החלטנו לחכות חודשיים
לראות אם איזושהי מיתה טבעית תבוא על סבתא. מכיוון שהיא הייתה
כעת בת שמונים וחמש ומצבה היה עגום, לא איבדנו תקווה. אך
התחלתי לחשוד, שסבתא פיתחה עם השנים איזו חסינות טבעית כנגד
רצון הגורל. השתדלתי מאוד שלא להביט בעיניה, וכשכן הבטתי- היא
חייכה אלי בפה נטול שיניים, ואני מיהרתי לברוח.
ככל שעבר הזמן, כך גבר בי הרצון לקחת כרית ולגמור עם זה כבר.
מנגד, הבית נראה כמו מבצר מלחמתי. כל הכלים החשמליים בבית היו
כלואים מאחורי מנעול ובריח ומעל זה גם קרשים ממוסמרים. הבית
היה מבולגן ומלוכלך והוריי, שכבר הפסיקו ללכת לעבודה בשל הפחד
התמידי הזה, שמישהו ייכנס ויגלה את מצבנו, התנועעו כמו זומבים
מפה לשם, ובגדיהם מרוטים. גם הדוד חיים עבר בינתיים לגור בבית,
אך הוא נראה היחיד, שנהנה מכל העניין. על פניו התפרש חיוך של
מישהו הזומם תוכנית עולמית חשובה והוא הרצה לכולנו על החשמל
המופלא הזה, שיש לסבתא, ואיך לאחר שהיא תמות, אם לא אכפת לנו,
כמובן, הוא יבצע בה ניסוי מהפכני בניסיון להפיק ממנה כל מיני
מכשירים מופלאים. הרעיון המצמרר הותיר אותנו אדישים וחסרי
מענה, וכל מה שעשינו זה לסמן עוד איקס בלוח השנה ולקוות לטוב
(או לרע, תלוי איך מסתכלים על זה). נותרו עוד יומיים עד לתאריך
הסופי.
עלה בי החשד, שסבתא מודעת לתוכניתנו. היא כבר לא יכלה ללעוס את
האוכל ורק הקיאה אותו. היא שכבה על המיטה והביטה בתקרה. הסוודר
שלה היה מוכתם בריר ובקיא וגופה רועד וחלש. לרגע אחד, מכל
הרגעים בהם השתוקקתי שהכל ייגמר, עלו בי רחמים עצומים למראה
והתחלתי לבכות בכי מר. לא יכולתי להפסיק לבכות ורק השתנקתי
וגיהקתי ובכיתי בקול מר.
"העע...העמאמע", שמעתי בקול חלוש. הרמתי את פניי והבטתי בה.
היא הרימה יד חלשה והצביעה על המגירה בארונית החומה. ניגשתי
למגירה ופתחתי אותה. במגירה היה פטיפון ישן ומאובק ולידו תקליט
ישן. שמתי בפטיפון וחיברתי אותו לחשמל. בכלל לא ידעתי, שזה היה
שם. החדר הקר והמאובק של סבתי התמלא מוזיקת אופרה חזקה, שסמררה
את שערותיי. הזמרת שרה בטונים גבוהים וחזקים, וסבתי עצמה את
העיניים וחייכה.
הפיתוי היה חזק מדי, והמוזיקה בערה בי כמו אש יוקדת בשדה
קוצים. הבטתי בה. היא נראתה כמצפה למוות, עצומת עיניים ורפוית
אברים. ניגשתי אליה בשקט ובאיטיות ולקחתי את הכרית. הידיים שלי
היו יציבות ודבר לא הסיח את דעתי. לפתע היא פקחה את העיניים
והביטה בי. אישוניה התרחבו באימה ופיה נפתח לצרוח, אך הצליל
היחיד שיצא לה, "העעעהע...", נבלע בצעקותיה של זמרת האופרה.
קירבתי את הכרית אל פניה והצמדתי אותה. ידיה החלושות ניסו
לעצור בעדי, אך הן היו כאין וכאפס לעומת כוח רצוני. סבתי נחנקה
והשתעלה, אך אני הגברתי את הכוח. גופה של סבתי החל לרעוד
ולזוז, והתחלתי להרגיש מוזר. זרמים חמים עברו מפניה אל הכרית
ואל ידיי. כאילו חדרו לתוך עורי. לאט לאט הזרמים התגברו
והתחזקו והתחילו להרגיש כמו קצרי חשמל בלתי ניתנים לשליטה.
האור בחדר כבה ונדלק שוב ושוב והרגשתי כאילו הלב שלי נעקר
מהמקום. כאילו אני מתחשמלת. אך עדיין הצמדתי בחוזקה את הכרית
לסבתי וצעקתי בחזקה, עד אשר היא הפסיקה לזוז.
רעשים קטנים של זרמי חשמל עדיין נשמעו באוויר, ואני התעלפתי על
הרצפה. כשהתעוררתי, הרגשתי מוזר. התחלתי לראות מטושטש וידיי
הזיעו. קולה של זמרת האופרה עדיין נשמע ברקע, אך חלש יותר.
האור כבה לגמרי. הבטתי הצידה אל סבתי המתה. לאחר מכן הבטתי אל
הפטיפון המחובר לחשמל. עלה בי רצון עז ומוזר לקחת את התקע
ולשים אותו בפי.
לאחר דקה או יותר הוריי, שכנראה שמעו את כל המהומה, פרצו
ונכנסו פנימה. הם העבירו את מבטם מסבתא אלי בהלם. "היא עשתה את
זה," אמר אבי לאמי. הם חייכו אליי, אך כל מה שיכולתי לראות זה
את התקע. הוא היה כל כך יפה. לפתע הרגשתי כאילו נולדתי מחדש
ואמרתי בלב תודה לאלוהים.