טוב, זה מתחיל להיות יותר מסיפור קצר, אולי זה התחלה של סיפור
ארוך.
מומלץ לקרוא את הפרקים הראשונים


בעולם שחור משחור נראית את בעיניי נקודת אור. ידידה, שלא מובן
לי מהיכן הגיעה. עוזר לי פרצופך, שכמעט ונעלם ממני, חוזר אלי
בהיר יותר מיום ליום. חיוכך, שכמעט ונעלם, מביט עלי בשיניים
לבנות כמעט מושלמות. עינייך, אור בוער בהן, ואת מביטה בי באש.

אני מביט בך ואת בי, שתי נשמות הניפגשות ברגע, ללא הבנה מאיפה
הן מכירות אחת את השניה, אבל מתחברות בהינף יד והופכות שני
חסרים לשלם יחיד. מוחי מעוות, אני יודע זאת, את יודעת זאת. אבל
דברים משתנים, פצעים מבריאים. כוחי חוזר אלי ואת מתרחקת ממני,
עוזבת את השלם. אני אוחז בך בזכרוני, מסרב לרגע ארוך לתת לך
לנטוש אותי, ולבסוף מרפה בחיוך אווילי. יודע, כי תחזרי אלי. חש
אותך בדמיוני.

האיש האפור, שמופיע מולי, כבר פחות מפחיד אותי. הדמות המוזרה,
שרק לפני ימים אחדים הייתה בלי צלם אנוש, החלה לקבל על עצמה
צורה ישנה מוכרת. שערה גולח, על מנת שיגדל ויתפוס צורה
נורמאלית. "משעשע מה הוא הנורמאל", אני שואל בדממה, מסרב עדיין
לומר מילה. הרופא הצעיר עדיין מנסה מידי פעם לגרום לי לומר
דבר-מה, אולם עיניי עוצרות אותו בסופו של דבר בכל פעם, והוא...
הוא כאילו מבין את כוונתי ונותן לנפשי לעכל את שעבר עלי, נותן
לגופי לעכל אותי ותוך כדי זה לחזור מחשכת עולמי לעולם החיים.
בהתחלה, אולי מאדישות לא מובנת, סירבתי להביט לכיוון החוץ.
סירבתי לראות את קהל האנשים, אשר באו באופן קבוע להביט בי, לא
מבין מדוע לא ממש חושב על זה, חושב עליה. אולם יום אחד זה עבר
לי. איני יכול לציין את הסיבה, שעברתי מאדישות לסקרנות, אבל
בכל קול, שאני שומע, אני פותח את עיניי ומפנה ראשי לכיוון,
שממנו הרעש בא.

יש מספר דמויות הקיימות היום בעולמי. הראשון מהן הוא חיים,
הרופא הצעיר שלי. עיניו מוזרות. אני תמיד מבחין בהתחלה בעיניים
של האדם, הן מסוגלות לספר לי עליו כל כך הרבה. ועיניו של הרופא
הצעיר הן עיניו של איש אדיש, אדיש בכל דבר- מלבד כאשר הוא מטפל
בי. איני יודע איך אני יודע זאת, אך המבט הקצר בעיניו מגלה לי
עליו כל כך הרבה. אבל אני מסוגל לחוש איך ,כאשר הוא מטפל בי עם
ידיו העדינות, בצורה אותה אפילו הוא לא מכיר. אולם כאשר אסיר
אחר מופיע תחת ידיו, חוסר הסבלנות שולט בו. מטרתו להעביר את
האסיר מהנקודה בה הוא נמצא בחזרה למקום ממנו האסיר הגיע.
בהתחלה לא הייתי בטוח איפה אני. היום אני כבר יודע, שעדיין
בכלא, אומנם כבר לא קרוב לתא שלי, לקבר שלי. הייתי מזהה את
המרחק לפי הריח במידה והייתי קרוב יותר, אבל פה הריח שונה,
נקי, כמעט מבריק.

אסירים סקרנים מנקים את החדר שלי, מביטים במיטה שלי ומנסים
להבין מאיפה הגעתי. חלקם ותיקים יותר, חלקם פחות. איש מהם אינו
מכיר אותי. ואני, אני איני מכיר אותם, אולם מכיר אני את
עינייהם.
ישנו האסיר הגדול. איני יודע את שמו, לא שאלתי. אולם בתוך
עיניו הוא העדין. גופו שרירי, אבל תנועותיו עדינות, מנקה את
החדר בתנועות מדודות אחת אחרי השניה, עובר ריבועים ריבועים את
החדר, לא מפספס אף פינה. אולי מעל בכסף, תחושה של איש חשבונות
כלכלן. המגב אינו מוכר לידיו גם לאחר שהוא עוסק בו בשנים
האחרונות. תמיד נע באיטיות, לא ממהר, מביט לכל הצדדים, מתכנן
כל מהלך מראש. כאשר יש צורך, ואינו בטוח, נעצר כמו בפעם
הראשונה, שנכנס לחדר שלי ובחן אותי. עינינו נפגשו והוא במהירות
הרחיק את עיניו מעיני. היה בהן פחד, הוא כמעט יכל לחוש, כי
ראשו ומוחו נפרשים לפני כמרבד ואני יכול לקרוא בתוך תוכו.
מאז למד בכל פעם, שנכנס לחדרי, איך לנקות. הייתי אומר להבריק
את החדר בלי להביט אפילו פעם אחת בעיניו. ואני מנסה להביט
בעיניו, רוצה לקרוא בו מעט והוא ממשיך לסרב, יודע כי כאשר
בסופו של דבר אצליח, הוא לא יוכל יותר להסתיר נפשו ממני.

ישנו הצעיר. נמצא בכלא אולי חודשים ספורים. אני מסוגל לחוש
בזה, עדיין עושה הרבה רעש. ניסה בטעות להפיל עלי את ידיו
בעוצמה. עיניי למזלי עצרו בעדו, גופי עוד חלש למפגש שכזה.
נפגשנו לרגע ארוך, כאשר אני בוחן אותו והוא מסרב להניח לעיניי,
מנסה לנצח במלחמה, אשר אין לו סיכוי בה. "למד את האויב ידידי"
חייכתי אליו במחשבה ותנוחת הפה שלי אדישה לכיוונו, כאשר לבסוף
הוא הרחיק עצמו ואת עיניו ממיטתי. ילד, הבחנתי בתוך נפשו. ילד,
שעדיין לא התבגר, משחק את עצמו מבוגר. לא בטוח בעצמו, אולם
נדחף, מאלו שהיו אוכלים מהר כדי שישאר פחות לאחרים, גם במידה
והם כלל לא היו זקוקים למזון. היום הוא כבר נכנס לחדרי
במהירות, מעביר את המגב במהירות על חלקים מהחדר, ובורח ממני.

וישנו הזקן, הוא מפחיד אותי. ניסיתי לקרוא בו וראיתי רק שחור,
נראה תמים בדמותו, מבוגר מאוד, בטח בכלא מרבית שנות חייו, אולי
כל חייו, להבדיל מהאסיר הגדול המחושב. יש משהו בעיניים שלו,
שאומר לי, שהוא כבר ראה הכל, אולי ראה כבר את המוות מספר פעמים
מול עיניו, אולי ראה דברים אחרים. איני מעז להביט בחייו, לחקור
את עיניו. לרגע ארוך מאוד כאשר ניפגשנו, הוא הביט בי, אז הביט
בעיניי משועשע, נותן לי להכנס. למעשה, מזמין אותי להיכנס,
להבחין ולברוח. חייו היו מנהרה ארוכה חשוכה, אשר הזכירה לי את
התא, שבו הייתי עד לפני זמן קצר. התא, שאני עוד יכול לחזור
אליו בזמן קצר כל כך.
הזקן, הוא כלל אינו שוטף את החדר, אולי נותן יריקה על הריצפה,
יריקה כהה מלאה, בכל אשר יש בו. אני מבחין בזה ומתכווץ במיטתי.
הוא מבחין בכיווץ, מגחך מעט ואז יוצא מהחדר. משאיר אותו, אותי,
כמו שאנו.

ישנה האחות, נראית בחורה מבוגרת עבת בשר, אחת מאיל,ו שאינן
מפחדות מדבר. לא כי יש בהן אומץ, אלא כי ראשן ריק כקליפת השום.
עיניה ריקות, מבטה מרחף, אולם אינו ניתפס בדבר, פועלת כמכונה
ריקה מתוכן, אוכלת כי צריך לאכול, מזיזה דבר כזה או אחר כי
צריך להזיז. ספק שומעת את קול הרופא, עוד יותר ספק האם עושה
כמצוותו. מסוג האנשים שישארו פה גם אחרי רעידת אדמה, כאשר כל
הכלא יבקע והאסירים ירוצו בו הולמים בסוהרים, מחפשים דרכם את
החופש. גם אז היא תבוא ותעשה בדיוק מה שעשתה יום קודם, אולי
תופתע מדוע הכלים שאיתם עובדת זזו, נדדו למקום אחר. אולם
באדישותה, בחוסר הבנתה, תניח כי תמיד היו שם והיא זו שלא ראתה
זאת, או אולי שכחה מכך.

אני כל כך עייף. עיניי נשארות פקוחות בגלל ראשי הרוצה לצבור
מידע, החושש מהחושך בו הייתי, החושש לחזור. אדם רגיל מפספס
מרבית ימי חייו את שהוא רואה, מפספס את הדמויות המעצבות את
חייו, מפספס את היופי והכיעור הקיימים, הנדרשים כמעט בעולם.
האדם הפשוט, אולי האדם הרגיל, אינו רואה דבר, גם כאשר מביט ללא
הפסקה בכל דבר שנע. מוחו דוחק בו למחוק את המידע, שעובר מול
עיניו, כיוון שאינו יכול לספוג את הכול. אולם מוחי ריק. שנים
של חושך פינו לו מקום לכל דבר שרק יוכל לצבור. כמשאבה מוחי
דוחס לעצמו כל שרואה, צובר מושך כזיכרון צילומי לספר אצל אדם
המסוגל לשנן פרקים רבים ממגזין זה או אחר במבט. ואז לשלוף אותם
כמו מתמונה בתוך ראשו. כך היום ראשי צובר את כל אשר הוא רואה.
אני מסוגל לראות איך נראיתי בפעם הראשונה, שהבטתי במראה, מסוגל
להבחין עד כמה הבשר עלה על גופי המתפתח במהירות. כסרט אני
מעביר בראשי את העובר עלי, את הדמויות הנעות צעדיהן האיטיים או
המהירים, את הקולות אשר הדמויות מוציאות, מבלי שהן חשות בכך.
ומוחי ממשיך ולוקח כל מידע, מוכן להריץ אותו לעד שוב בתא
השחור. חושש, שאחזור לשם בכל פעם, שבה אני מביט בסוהרים הבאים
לבקר אותי.

שניים הם. אחד קטן, אחד גדול; אחד נמוך רזה, השני גבוה שמן.
כמו שניים מסידרה ישנה, שראיתי פעם בטלוויזיה, שניהם שונאים
אותי במבטם, לא רואים אותי כאדם, אלא כרוע בלבד. עינייהן
חודרות אותי. אם יכלו עיניהם להרוג אותי, קרוב לוודאי שכבר
הייתי מת. אם יכלו למנוע את הרופא מלתת לי להבריא, היו עושים
זאת גם כן. אבל משהו עוצר באדם. איני יודע מה הוא המשהו הזה,
שבכל פעם שהם שולפים אלה, מוכנים להכנס לחדרי להכות בי במכות
רצח, עוצר אותם. אולם מודה אני למלאך השומר עלי. מודה אני
ועוצם עיני, ממתין למכה הראשונה, שתחדור את הגנתו. יודע, כי
ברגע שתבוא אחת- יבואו איתן גם כל השאר, עד אשר עצם אחת בגופי
לא תישאר שלמה, עד אשר גופי יראה כדייסה וגם אז ימשיכו להכות.
אני רואה כל זאת בעינייהם ואיני מוריד את עיניי. בעבר הם היו
נסוגים ממני. אולם היום, נראה כי השינאה אלי כל כך גדולה, עד
כי אף העוצמה שיש בעיניי- אינה מרחיקה אותם. ואולי, אולי כבר
אין את אותה עוצמה בעיניי. אולי הפכתי להיות כאחד האדם, אולי
חיי יצטרכו להשתנות במהירות כהינף ידו של צייר, אשר במכחול אחד
משנה את יצירתו לעד ואינו מבחין עוד ביצירה, שרק הייתה שם.
אני עוצם את עיניי, רועד רק למחשבה הזו, ורואה אותך מגיעה.
הם עזבו, נעלמו, ואת באת והופעת ושוב. רק שנינו נשארנו. שניים,
שהם אחד, והוא השלם.

"אני הולך בין קירות הכלא, לא ממש מבחין האם משהו עובר מולי.
ראשי מרחף מעט, לפחות רגליי יציבות, מכירות את הדרך למרפאה
שלי. האפור מציק לי בזמן האחרון. הייתי מעדיף קירות לבנים, אבל
מישהו פעם בחר לצבוע את הקירות פה באפור כהה, ומאז משאירים את
זה כך. מידי שנה האסירים צובעים את הכלא שוב באותו הצבע, והכלא
נשאר אותו הכלא. המסדרונות הארוכים נמשכים, מתחלפים אחד בשני.
מנורות בודדות מאירות את הדרך, כאשר מידי פעם שער ברזל חוצץ
בין אגף למשנהו.
הריח ישן מידי. אני לא אוהב אותו. ריח, שנשאר, לא ממש מתחלף.
אפילו במרפאה הוא נשאר. אומנם שם יש ריח שונה יותר, חריפות
בגלל החומרים שאנו משתמשים בהם, אבל בסופו של דבר אותו הריח
ישנו בכל הכלא. אני נעצר לרגע תוהה האם אולי עדיף, שאני אלך
הביתה, אקח יום מחלה, אוותר להיום, אנוח על הספה שלי ואצפה מעט
בטלויזיה. אולי אקנה דגים. דגים זה בהחלט רעיון טוב לבית שלי.
אבל האסיר, המחשבות רצות לי בראש. אני יודע מי מבקר אותו כמעט
כל יום, ואני מופתע בכל פעם כאשר אני רואה, שהוא שרד יום נוסף.
הצלחתי כבר לאזן אותו. מפתיע אותי בכל פעם, שהוא הצליח לחזור
לעצמו. ייתכן, ויש בו יותר מהנראה לעין. אבל הם באים מידי יום,
מביטים בו, מראים את האכזבה שלהם מכך שהוא מתחזק ומתחמקים
ממבטו, כאשר הוא מסובב את מבטו אליהם. עוזבים כאשר אני מגיע,
מבט של רצח בעיניים שלהם כלפי. הם היו הורגים אותי, לו רק
יכלו. הריח במרפאה, כאשר הם שם, הוא של שינאה. שינאה כל כך
טהורה, שאני זז הצידה בכל פעם, שהם מביטים בי. אני זז. ואז הם
עוזבים אחרי, מבט אחרון באסיר. מעניין אם גם היום הם יהיו שם.

המסדרון האחרון מתחיל להיגמר ואני חוזר לעצמי. החדר ריק. הם לא
שם, אני נושם לרווחה. לא ממש מחבב אותם, אומר לעצמי בציניות.
מופתע אני חש, שאני ממש לבד. אפילו האחות לא שם."

חיים רואה זאת, מתחיל לנוע לכיוון אחד החדרים הנעולים, פותח את
הדלת במהירות ונרגע כאשר רואה את האסיר במיטה. עיניו כרגיל
פתוחות זהובות, פתוחות- אולם אינן מביטות. הרופא הצעיר מסוגל
לחוש כאשר האסיר ממש מביט בו. הוא מרגיש איך האסיר מפלח אותו
במבטו, חודר לתוכו ואז עוזב אותו. כמו מתאמן לעתיד בוחן את
יכולתו.
הרופא מתחיל להסתובב ואז שומע קול: "עצור."
מופתע נעמד במקום, עיניו מביטות על המראה שמול המיטה של האסיר.
ממשיך להאזין, לראות, אולי טעות, אולי דמיין את הקול, אולי...
אז שוב, הפעם פחות שקט, יותר החלטי.
"חיים". עובר הקול, כמו הד בחדר, עוצמתי אבל שקט, כמעט שקט
מידי.
הוא שומע את הקול ומסתובב לכיוון האסיר מופתע, יודע כי זו הפעם
הראשונה, שהאסיר מדבר, מאז שהביאו אותו לפה. לרגע מסובב את
ראשו בחדר כדי להיות בטוח כי אין איש נוסף, מישהו שמנסה לעבוד
עליו, ואז מביט באסיר, שהתרומם ממשכבו לישיבה והביט בו הפעם
בעוצמה.
"למה?" האסיר שואל ומהפנט אותו במבטו תוך כדי כך, לא נותן לו
להשתחרר ממנו.
אימה ממלאת את חיים. העיניים חודרות לתוך תוכו והוא לא מסוגל
לנוע, מנסה להבין את המילים, המילה שאמר האסיר, ששכב עד לפני
רגע, ועכשיו התיישב לפניו. "מאיפה לעזאזל יש לו כוח לשבת" תוהה
בתוך עצמו.
"למה?" בוחר לענות בשאלה לכיוון האסיר, רוצה לשחק כאילו לא
הבין, מרגיש איך האסיר במבטו מפשיט אותו מהשקר, שהוציא מפיו.
לרגע האסיר נראה תוהה על התשובה, אז ממתין לרגע נוסף וכמו
החליט להצטרף למשחק- עוזב את עיניי הרופא ומביט על המראה, מביט
על עצמו דרכה. "למה הצלת אותי?" שואל בשקט, ממשיך להביט
בעצמו.
הרופא, שחש שהשליטה חוזרת אליו כאשר העיניים הצהובות כבר לא
מביטות בו, חושב לרגע מה לענות ואז לא בטוח בעצמו, כמו ילד
במבחן כאשר המורה עומדת מעליך ואתה צריך לענות לפני כל הכיתה
תשובה לשאלה טיפשית, שכולם בוודאי יודעים. ואתה יודע, שלא משנה
מה ייצא מפיך, הרי שהילדים האחרים בעוד רגע ילגלגו עליך. ואז
אתה מביט במורה ופולט את הדבר הראשון, שעולה לך בראש, מרגיש כי
ברגע זה נכנסת למלכודת והרי שהפסדת בשניה, שבה המילה התחילה
לצאת, גם אם ממש לא התכוונת לומר אותה.
"כי זה התפקיד שלי." עונה, וחש איך העיניים הצהובות עוזבות את
המראה ושבות להביט בו, בוחנות את מה שרק אמר, לוחשות לו כי
נכשל בלשונו שוב, לוחשות לו כי הילדים עומדים לצחוק עליו. חש
את הפרצוף של המורה, שאומר לו: ידעתי, שלא תצליח, והשאלה הייתה
כל כך פשוטה.
הרופא נשען לאחור, ממתין לנזיפה, כאשר הוא לא מאמין שמה שהוא
שומע זה את האסיר אומר "תודה", ועוצם את עיניו תוך כדי שהוא
מנסה לחזור לשכב על המיטה.
האינסטינקטים של הרופא שבו גורמים לו לגשת לחולה שלו ולעזור לו
לשכב. מופתע הוא חש ביד של האסיר אוחזת בו. עיניו שוב ניפגשות
באלו של האסיר והוא שוב שוקע בקיפאון, בזמן שהאסיר מביט בו
בדממה.
הרגע הארוך, שהיה במקרה הטוב כשישים שניות, נראה לו כנצח כאשר
האסיר משחרר את מבטו ואת עיניו מהרופא, ממשיך לשתוק, עוצם את
עיניו ונרדם. הרופא מביט ביד שלו, מבחין בסימנים קלושים של
אצבעות על היד שלו ומתרחק מהמקום, עוזב את החדר תוך שהוא כמעט
מכשיל את רגליו אחת בשניה.

"נשימות עמוקות, אני חייב לנשום עמוק" זה כל מה שעובר בראשו של
הרופא, בזמן שהוא נשען על הקיר מחוץ לחדר של האסיר, חש בדופק
שלו דוהר ורגליו רועדות.
הוא לא הצליח להבין מה גורם לו לחוש כך. מעולם איש לא הצליח
להוציא אותו מיציבות בכל כך קלות. אומנם כבר היו מקרים, שבהם
איזה אמרה לו דבר זה או אחר, שגרם לו לקפיאה. אבל מה שקרה פה
היה יותר מזה, היה הרבה יותר מזה. הוא חש, כי האסיר יכל לומר
לו לגרום לליבו להפסיק לפעום והוא היה עושה זאת.
הרגליים שלו החלו מתייצבות, כאשר הוא שמע קול מתקרב. מתוך
גאווה, יותר מאשר יכולת, התיישר, ממתין לראות מי המגיע למרפאה
שלו. הדלת נפתחה וסוהר נכנס אוחז בסוהר נוסף, מדדה קלות ופניו
אבן קפואה מכאב. "אולי תעזור לנו" הרופא שמע את הסוהר האוחז
פולט בחצי שריקה.
רק אז התעורר וניגש אליהם.
"מה קרה?" שאל תוך כדי שנצמד לסוהר המדדה בצד השני, העוזר
לסוהר הראשון לאחוז בו, מושך אותם לכיוון אחת המיטות. המדדה
ניסה לומר משהו, אבל רק יבבה יצאה ממנו בזמן שהסוהר השני נאנח,
כאשר הם הניחו את המדדה על אחת המיטות. "אני חושב, ששברו לו את
הרגל." אמר לרופא. "אחד האסירים הבן זונה..." התחיל לומר, בזמן
שהרופא מיהר להניח את ידו על הרגל המדדה של הסוהר השוכב. "אחד
מהם הכניס לו ברגל עם מוט ברזל גדול." סיים, נותן לרופא לבחון
את מצבו של השוכב.
המדדה ניסה להפריע לרופא, בזמן שזה העביר יד מהירה על הרגל
בצעקות. כאשר הרופא עצר את נשימתו, צרחת אימה נשמעה מאחוריו,
מכיוון החדר של האסיר.
מבלי שהבחין, עזב את רגלו של הסוהר וזינק לכיוון חדר האסיר.
שני הסוהרים היו שם, אחד מהם יושב על הריצפה פיו פעור והשני
צמוד לקיר, מנסה לחפור דרך לעצמו החוצה דרכו בעזרת הציפורניים,
פוצע עצמו תוך כדי.
הרופא סובב את ראשו לכיוון האסיר. הבחין, שהוא יושב כמו שישב
קודם, כאשר שאל אותו למה. עיניים ממוקדות בשני הסוהרים. הצהוב
בהן כמעט זוהר ופרצופו. הרופא נתמלא אימה כאשר הבחין בפרצוף.
זה כבר לא היה האסיר החלש, שהוכנס אליו רק לפני ימים אחדים.
הפרצוף, למרות היותו קשה לתיאור, היה עוצמתי. כמו מרוכז כולו
בהם, העצמות השקועות בו, העור הרפוי כמו נעלמו ואדם חדש יצא
מתוך אותו הראש, שרק דקות קודם הוא דיבר איתו.
הוא ניסה לגשת לאסיר מתוך דאגה ואז זה סובב את עיניו לכיוונו.
גופו צנח, מבלי שהבחין בכך, על הקרקע, כאילו אש חדרה לתוך
רגליו. העיניים, שהביטו בו, בערו, והוא חש כאילו משהו הלם בו
במוט ברזל לוהט. אם היה יכול, היה מזנק מהחדר ובורח בריצה תוך
כדי צעקות אימה. אולם המבט של האסיר, הבערה הפנימית, שהביאו
עיניו, מנעו ממנו לנוע והוא קפא מביט בו כמו שני הסוהרים
האחרים.

האסיר המשיך להחזיק את שלושתם לעוד רגע ארוך, כאשר לפתע הבחין,
כי הרופא הוא אחד מהם. עיניו, שזהרו, נעצמו בכוח ורק אז הרופא
חש, שהמשקל של המוט הלוהט, שהיה מונח עליו, נעלם. הרופא הזדקף
מבחין, כי שני הסוהרים, שהיו בתוכו, אלו ששנאו את האסיר יותר
מכולם, עדיין צמודים לקיר, מתחילים להסדיר את נשימתם.
הוא הבחין, כי ישנו על הריצפה ליד אחד מהם מוט ברזל קטן, קטן
מספיק בשביל להסתיר מתחת לבגד. אבל גדול מספיק על מנת להכות
מישהו מספיק חזק, על מנת שלא יתעורר שוב.  
עיניו עזבו את המוט וחזרו להביט בשני הסוהרים, שהביטו בו
שואלים במבטם מה הוא עומד לעשות עם מה, שרק ראה. "תתחפפו מפה."
סינן מתוך שיניו. "תעלמו כאילו בלעה אתכם האדמה." המשיך, חש את
הזעם מתחיל לבעור בו. מבין מה הייתה הכוונה שלהם, מבין מדוע
הופיעו שני הסוהרים האחרים במרפאה שלו.
"מוטב, שלא אראה אתכם פה לעולם שוב." סיים והפנה להם את הגב,
התחיל ללכת לכיוון האסיר, שעדיין שמר על עיניו עצומות.
שני הסוהרים כמו רק חיכו, שיעזוב אותם במבטו, החלו לנוע החוצה
כאשר אחד מהם ניגש לכיוון המוט, רוצה לקחת אותו.
"את זה תשאיר פה" ציווה הרופא, לא בטוח מהיכן הוא לוקח את
הסמכות שלו, יודע כי בכל יום היו הסוהרים מנפנפים אותו על כל
מילה, שינסה להוציא מפיו. אולם משהו בו אמר לו, כי היום הם
יתייחסו למילותיו. יודע, כי מוטב להם להתייחס למילים, שאמר.
אחד מהסוהרים מיהר לעזוב, בזמן שהשני עוד חכך בדעתו, לא בטוח
האם להשאיר את המוט כהרשעה למה שבאו לעשות, או לצאת. סיבוב ראש
קצר של הרופא, שעוד התקדם לכיוון האסיר, שיכנע אותו והוא עזב
את החדר, כאשר מוט הברזל נשאר על הריצפה כראיה למה שבאו
לעשות.

ידו, מבלי לשים לב, ניגשה לגופו של האסיר כמו לבדוק האם הוא
בסדר, כאשר עיניו של האסיר נפתחו שוב וידו התרוממה חוסמת
מהרופא את הגישה. "אני בסדר, הם לא הצליחו להגיע אלי." לחש,
ספק אמר. עיניו כבויות בקושי, מביטות ברופא, צופות לכיוון
המראה שמולו.