-שלום. אני חדש פה.
-כן... די ברור...
אז מי אתה ומה אתה עושה פה במוצב?
-אני סוון. באתי משוודיה כדי להתנדב לעזור להגן על מדינת
ישראל.
-יפה יפה. לא כמו כל יפי הנפש המחורבנים האלה, הא?!
-למה אתה מתכוון?
-אתה יודע, כל הדפוקים האלה שכל כך חשוב להם אם איזה פלשתינאי
מחורבן נפגע או לא.
-רגע, ולך לא חשוב?
-חשוב, בטח שחשוב... אבל תלוי באיזה מובן...
-לא הבנתי.
בכל מקרה, מי זה השני, שם?
-זה מוטי. אל תשים לב אליו.
-למה הוא לא מדבר איתנו? הוא כועס?
-יכול להיות. סיפור ארוך.
-והוא בסדר?
-בערך. לא משנה.
-טוב.
-אוף...
-מה קרה אחי?
-חם פה... קשה לי עם זה...
-איפה חם? היום יום קר אחי! תמשיך ככה אתה תמות לי פה בחמסין
הראשון!
-זה קר זה?! בשוודיה אין חום כזה אף פעם!
-בוא'נה אחי, תסתכל מסביב. מה אתה רואה?
-את עזה.
-ועזה נמצאת בשוודיה.
-לא.
-אז...
-אז מה?
-אתה כבר לא בשוודיה המחורבנת! תתחיל להתרגל! חמש דקות אתה לא
תשרוד פה ככה!
-בסדר, בסדר, אין צורך לצעוק.
-דוקא יש.
-אה! מה זה היה?! אני לא שומע כלום!!!
-תגיד, אף פעם לא שמעת רובה?
-כן, אבל למה מוטי הזה לא הזהיר אותנו?!
-שמעת את מוטי מדבר בינתיים?
-אה.
-למה הוא ככה?
-אה, בהתחלה הוא היה שיריונר. הוא הלך להשתין, הטנק עלה על
מטען חבלה, הוא היה היחיד ששרד. אז הוא ביקש העברה.
-וואו. הוא אמור להיות אז שמח שהוא חי, לא?
-מה אתה חושב? פה זה לא ספר פסיכולוגיה מחורבן. הבנאדם בוכה כל
לילה שהוא לא התפוצץ יחד איתם.
-מה?!
-כן.
-אה! אי אפשר איתו! על מי הוא יורה בכלל?!
-מי אתה חושב?
-מה?! יש שם אנשים מתים, שם למטה! הוא הרג אותם!!!
-למה, למה ציפית?
-הוא אפילו לא ניסה לדבר איתם!
-לנסות לדבר איתם?! נסה אתה!
-בסדר. אני ארד לנסות לדבר עם הבא.
-מה אתה דפוק?! אתה תמות שם תוך רגע!
-נחיה ונראה.
-אתה לא.
-די, אחי, תחזור משם! הנה, מישהו בא!
-מה?!
-מה לעזאזל, מוטי?!
-הרגתי אותו.
-בטח שהרגת אותו! ירית לו ישר לפרצוף, יא חתיכת דפוק!
-אל תקרא לי דפוק.
-למה מה תעשה?! תירה בי?! למה מה זה נותן לך?!
-חיים.