הבטתי סביב כשמיכאל סיים להדק את האדמה מסביב לשתיל שלו. הייתי
צריך את המעדר בשביל לחפור את הבור שלי. הבנזונה תפס לי את
המקום הכי טוב על הגבעה מכוסת הסלעים הזאת.

"תזכיר לי למה אנחנו עושים את זה פה."
"זאת מצווה."
"אבל למה פה? לקח לנו שעתיים להגיע לכאן."
"אנחנו מסמנים את הגבול מחדש."
"כאילו שמישהו ישים לב."
"כשהעצים הללו יהיו גדולים, ישימו."
שתקתי. המסירות האידיאולוגית שלו לא היתה נתונה לדיון. רק שיתן
את המעדר ונגמור את העניין.
"איפה אני שם את שלי?"
"לא מצאת מקום עדיין?"
"מצאתי, אבל שמת בו את שלך."
"חשבתי שזה מה שאני מצאתי. נסה לחפש שם."

ירדתי כמה מטרים למטה ומצאתי גומחה קטנה בין הסלעים. חזרתי
ולקחתי לו את המעדר מהידיים. מיכאל התיישב על סלע ליד העץ שלו
והוציא סיגריה.
עשר דקות לאחר מכן השתיל שלי עמד איתן. הוצאתי את בקבוק המים
שהבאנו ושפכתי את מחצית התכולה בגומה. חזרתי חזרה למיכאל
ומצאתי אותו עומד ליד העץ, משתין אל הגומה.
"לא יכולת לקחת את המים?"
"חבל לבזבז, יש לנו שעתיים חזרה."
"זה היה יכול להמנע אם לא היינו באים לכאן."
"אנחנו חייבים, וגם בשנה הבאה נחזור בשביל להוסיף עוד שני
עצים. בעוד 20 שנה תהיה כאן חורשה. חורשת מיכאל ודוד."
"אלעד."
"אלעד. סליחה."

משכתי בכתפיים והתחלתי לאסוף את החפצים שלנו. זרקתי את המעדר
המבוצבץ אל החלק האחורי הפתוח, וחיכיתי שמיכאל יפתח את
הנעילה.
נכנסנו למכונית ומיכאל התניע. מאחורינו עדר כבשים החל לטפס
מהוואדי.