הייתי בן שבע באותו קיץ מופלא של שנת 82, השנה שבה התחילה
המלחמה שנמשכה עד שנות אלפיים בלי תקווה. עד הקיץ ההוא ידעתי
שגבולות הכדורגל הם באר שבע בדרום , עם הפועל המקומית ושלום
אביטן שלה. קריית ביאליק בצפון , הקבוצה של דוד יוסף עם הקשר
צלו, שאך במקרה שיחק בליגה ב ולא בליגה גבוהה יותר והקפטן שאני
לא זוכר את שמו שהיה צועק על כולם אבל לא זז מטר מהמשבצת, וגם
הוא ממש כמו צלו, אך במקרה שיחק בליגה ב ולא בליגה הרביעית
למקומות עבודה. הקבוצה שברה שיא מדהים: 30 שנה בליגה ב' בלי
לרדת ובלי לעלות ליגה. במזרח הייתה ירושלים עם בית"ר והפועל
ובמערב היו מכבי והפועל  תל-אביב , מכבי נתניה ומכבי והפועל
חיפה. כל אלה שכנו לאורך קו החוף של המדינה הקטנטנה שלנו
(שבשביל ילד בן שבע, רחוב שבטי ישראל היה עיר בחיפה וחיפה
הייתה מדינה בכדור הארץ  ישראל).
     מידי פעם גונבו לאוזני שמועות על כדורגל בברזיל , בהולנד
באנגליה וברוסיה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה כי אף פעם לא
התוודעתי לכדורגל שם, ובכלל את מי זה מעניין כשיש לי את מכבי
חיפה נגד בית"ר תל-אביב בשבת.
     אותו קיץ בספרד שוחקו משחקי המונדיאל שמשוחקים פעם בארבע
שנים. אני הייתי די סקפטי בתחילה למראה ההתרגשות  של אבא לקראת
המונדיאל ולא הבנתי למה הוא צחק כששאלתי אותו נגד מי מכבי חיפה
משחקת במונדיאל. עד לתחילת הטורניר היה לי קצת קשה לבטא את
שמות הנבחרות אבל הוקסמתי מהמדים של הנבחרות, מהאצטדיונים
בסביליה , מדריד, ברצלונה, מהכדורגל המשובח, מהנבחרת הגדולה של
ברזיל עם אדר , זיקו,פלקאו שהיה רץ אחרי גול אחוז טרוף כאשר כל
ורידי גופו בלטו החוצה ועמדו להתפקע מרוב שמחה, וד"ר סוקראטס
שהיה בועט פנדלים מהמקום ,עם ידיים על המותניים, ומחטיא תמיד.
במונדיאל ההוא הכרתי בזה שיש גם מדינות כמו ניו זילנד ואלגיר
(למרות שאלגיר עדיין לא הכירה בישראל כמדינה עד לימים אלו)
ושפולין היא לא רק המולדת של סבתא וקונוטציה לשואה, אלא גם
קבוצת כדורגל לא רעה שבשורותיה שיחק בונייק הגדול. בחצי הגמר
ניצחה איטליה את פולין של בונייק וסבתא. התקשרתי אליה כדי
לשאול אם היא עצובה אבל היא לא הייתה בבית.הייתי בטוח שהיא
ראתה את המשחק אצל החברות הפולניות שלה. אחרי משחק הגמר בו
ניצחה איטליה את גרמניה הגעתי לסבתא עם אימא,ושאלתי אותה מה
היא יותר: עצובה שפולין הפסידו בחצי הגמר? או שמחה שאיטליה
ניצחה את גרמניה של היטלר בגמר? סבתא  בפרצוף משתהה שאלה  את
אימא באידיש  "ווז זוגסטה?" שזה לפי מה שאני מבין: "מה הוא
רוצה ממני?" אימא הסבירה לה באידיש שאני מתכוון לכדורגל, סבתא
אמרה "נו שויין" (נו טוב) ושאלה אותי אייך בבית ספר? עניתי לה
שחופש עכשיו ולא לומדים , היא מצדה  פתרה אותי שוב ב "נו
שויין" המפורסם  והמשיכה לפטפט עם אימא באידיש , בזמן שאני
ממשיך לשנן לעצמי את ההרכבים של כל הנבחרות במונדיאל. מין משחק
זיכרון שהייתי משחק עם עצמי כששעמם לי. (8 שנים אחר כך בעקבות
המונדיאל באיטליה 90 הסתבר לי שאני לא הפסיכי היחיד שעושה את
זה , אחרי שאריק איינשטין כתב שיר שהמילים שלו מורכבות מכל
שמות השחקנים במונדיאל).
      העולם המופלא שבצבץ לי ממסך הטלוויזיה הצבעונית החדשה
שאבא קנה במיוחד למונדיאל , גירה אצלי ממשחק למשחק את הרצון
להיות שם במונדיאל מתישהו. זה היה תכנון ארוך הטווח הראשון
שעשיתי בחיים שלי. בשעה שבלוח הזמנים של חברי לכיתה , התכנון
הרחוק ביותר היה: יום שבת הבא נוסעים לסבא וסבתא.אצלי היה רשום
: אחרי הצבא נוסעים למונדיאל, אפילו עשיתי חישוב שאם אני
משתחרר מהצבא בשנת 96 או 97, אני יכול לנסוע למונדיאל שייערך
ב-98.
     מגיל שבע חיכיתי ליום הזה שיגיע ואני אהיה שם.בכל
מונדיאל שעבר הייתי משוויץ בפני חבריי שאני אהיה שם עוד 12 שנה
,עוד 8 שנים, עוד 4 שנים. כל שקל שחסכתי היה כלי להגשמת המטרה
הנעלה הזאת.
כששאל אותי חבר מהצבא, לפני השחרור: -"מה אתה הולך לעשות
כשתשתחרר?"
- "אני נוסע למונדיאל בצרפת" עניתי לו.
-" אבל המונדיאל עוד שנה וחצי אז מה תעשה עד אז?"
- "אני אעבוד ואחסוך כסף לנסוע למונדיאל"  
- "נו אז מה תעשה אחרי המונדיאל,  כשייגמר הכל?" הקשה עליי
החבר.
- "אספר חוויות.... אני יודע מה אני אעשה?... מצדי עשיתי את
שלי בחיים, לא יודע ,נעבוד, נתחתן נעשה ילדים,נתגרש, נזדקן,
נמות, זה לא כל כך משנה לי מה אני אעשה אחרי זה. העיקר שאני
יודע שהייתי שם.
חצי שנה לפני תחילת המשחקים נכנסתי עם חבר לסוכנות נסיעות
במטרה לקנות כרטיסים למונדיאל.יצאנו משם עם חבילת כרטיסים
חלומית לשני משחקי רבע גמר, שני משחקי חצי הגמר , משחק הגמר
והשוס הגדול :המשחק על המקום השלישי (אחד המשחקים היותר
מיותרים שיש בכלל בכדורגל.מיותר יותר ממשחק במחזור האחרון של
הליגה הישראלית, שלא קובע דבר, בין שתי קבוצות מרכז טבלה
טיפוסיות כמו מכבי פתח תקווה נגד עירוני ראשון לציון. הוא
מיותר משום ששני נבחרות שיומיים לפני,כמעט נגעו בשמיים, כמעט
טעמו את הטעם של משחק הכדורגל החשוב ביותר עליי אדמות, צריכות
עכשיו להתמודד על הזכות להיות הסגן של הסגן של בר כוכבא) .
יצאנו מאושרים מסוכנות הנסיעות, זאת הייתה אמורה להיות היציאה
הראשונה שלי מהארץ, כמו לאבד את הבתולים, ידעתי באותם רגעים
שאני הולך לאבד את הבתולים עם האישה הכי מדהימה בעולם ולא עם
איזו זונה בחמישים שקל בדמות נופשון באנטליה. מרגע היציאה
מסוכנות הנסיעות התחלתי לספור את הדקות לקראת הנסיעה, הרגליים
רעדו לי, כשצפיתי בטלוויזיה במשחק הראשון של הטורניר בין ברזיל
לסקוטלנד, רק מעצם הידיעה שעוד כמה ימים אני נוסע לשם.
     ואז, שבוע לפני הנסיעה, התבשרתי שהכרטיסים למשחקים לא
יגיעו לארץ עקב בלגאן בסוכנות כרטיסים בריטית,שמכרה יותר מידי
כרטיסים לסוכנות כרטיסים יפאנית,שלא העבירה כסף לסוכן כרטיסים
קנייתי,שלא בדק את כמות הכרטיסים שהיה אמור להעביר לישראל
...(או משהו כזה. זה לפחות מה שהבנתי מסוכן הנסיעות שלי ,
כשניסה להסביר לי למה לא יגיעו הכרטיסים לארץ , בזמן שאני מנסה
להירגע מהתקפת בכי אחת לשניה) "אבל!!!" הרעים בקולו סוכן
הנסיעות ואמר :"הצלחתי להשיג בשבילך במיוחד כרטיס למשחק על
המקום השלישי!!!" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל ברגע האחרון
החלטתי להמשיך לבכות  כי אין לי על מה לצחוק, הלך החלום.
     הרבה מילות ניחומים קיבלתי באותה תקופה , במיוחד בלט
המשפט "כל עכבה לטובה". אבל מי שניחמה  אותי הכי הרבה הייתה לא
אחרת מאשר סבתא שלי שהתקשרה אחרי משחק הניצחון של קרואטיה על
גרמניה ברבע גמר הטורניר ואמרה: "נו  מתיקו שלי, לא משנה שלא
נסעת העיקר קרואטיה ניצחה את הגרמנים של היטלר.....