"היגור זאב עם כבש?"- זוהי שאלה עתיקה, שנשאלה אינספור פעמים
על ידי כל אחד, שביקש לקרב שני קצוות מנוגדים.
התשובה היא תמיד אותה תשובה וחכמים כבר אמרו בעבר, שלאמת פנים
יפות ולבוש מכוער.

סיפור שהיה כך היה...

הזאב, לאחר שמאס בחיי המותרות, חיפש מעט שלווה. הרי נאמר כבר,
שהשלווה היא הגדולה בנעימות.
ברח הוא מאחיו ללא חרטה, כי ידע שיסתכלו עליו בעין עקומה. נדד
הוא במדבר הצחיח במשך שנים. הייאוש אחז בו, אך תמיד הוא נזכר
במשפטם של החכמים, שייאוש הוא מסקנתם של שוטים.

הזמן חלף ועבר לו והגורל, שדחה את פגישתו, נכנע לבסוף
לתושייתו.

מרחוק הוא ראה שבע כבשים נחות להן על גדות הנחל, כששלווה על
פניהן. האם המסע הארוך הסתיים? האם כל חבריו, שבזו לו, יאכלו
את כובעיהם? אץ רץ הוא לעבר הקבוצה, כששמחה בליבו וההבנה,
שאוטוטו הניצחון בכיסו.

הגיע הוא מתנשף אל הקבוצה, אך מה רבה הייתה אכזבתו כשמנהיגת
הקבוצה פתחה את פיה, פיהקה ושאלה:
"כן, מי אתה?"

הזאב, שחשב שהקבוצה תשמח לקבלו, גילה להפתעתו, שהאמת טיפה
שונה. אך מיד הוא אזר אומץ ואמר בתקיפות, "חיפשתי אחריכן במשך
שנים. עברתי תלאות ומסע ייסורים. אך אין בליבי כל טרוניה, כי
שמח אני סוף סוף, שמצאתי את אשר חיפשתי."

הכבשים הסתכלו עליו בעין מוזרה, "אנחנו נורא מעריכות את
היוזמה, אך פרוותך השחורה ושיניך הארוכות אינן מתאימות. כיצד,
לפי דעתך, השבט יקבל שכמותך?" הזאב הסתכל עליהן במבוכה, האם
המסע הארוך היה לחינם? נכון, אין ביכולתו לצבוע את השיער ולקצץ
את שיניו, אין הוא אוכל עשב, אך קרו דברים מעולם ועמק השווה
נמצא פעמים רבות על ידי המרים שבאויבים, אז למה לא לנסות.

הכבשה צחקקה ואמרה, "אתה מכיר את חיים טופול?". הזאב הנהן
בראשו לשלילה,
"tradition tradition, המסורת היא לפעמים יותר חשובה."

הזאב, שדמעות חנקו את גרונו, טען "שבריא מאוד להציב מעת לעת
סימן שאלה לצד הדברים, שהתייחסתן אליהם כמובנים מאליהם במשך
זמן רב." הכבשה הנהנה בראשה לאות הסכמה, אך האמת לא חדרה לתוך
ליבה.

הזאב לא היה מוכן לוותר ושאל בפעם האחרונה האם ההחלטה היא
סופית וחתומה. הכבשה התקרבה אליו ולחשה על אזנו, "ידידי, there
are things that are just not meant to be."

הזאב כבש את יגונו. מסתבר, שהמסע היה לשווא. הכבשים לא רוצות
מבני מינו. אחיו צדקו, הוא יצא קירח מכאן ומכאן.

האמת קשה מנשוא. זו פעם ראשונה, שנידו אתו בגלל פרוותו.

הזאב חזר לביתו עם משקולת כבדה תלויה על ליבו, תוהה הוא בקול
רם "על מה בזבזתי את זמני, אלך ואחפש לי ידידים, שפרווה שחורה
ושיניים ארוכות מהווים עבורם ברכה, והשונות איננה קללה."