בידיים זריזות, משתדלת לא לרעוד, היא פותחת את הארון הקטן
במטבח, מציצה מהר בשקיות הארוזות שבתוכו, מחפשת את השקית
הורדרדה כתומה, היא חייבת למצוא אותה וכמה שיותר מהר;
יש בארון שקית ארוזה אחת של כעס, שקית אחת קטנה עם הרבה דמיון
מרוכז, אני נזכר שפעם היו לה המון כאלו, הייתה לוקחת איתה תמיד
שתי שקיות לשיעורי הציור שלה, אבל עכשיו הרופא כבר לא רושם לה
מרשמים לקנות עוד כאלו מפני שהוא חושש מעודף יצירתיות. הוא
כנראה צודק, צריך שתי רגליים על הקרקע בעולם המטורף שלנו. ידיה
חופרות בסלסלה העמוסה, העיניים מחפשות בשקיקה את השקית הקטנה
הזו, היא זקוקה לה, לפני שתשתגע מכאב.

יש שקית של בצל מטוגן מוכן להגשה ויש שקית שמנקה את שאריות
האיפור, יש גם כמה שקיות ריקות שהשאירה כדי שתזכור איזה סוג
לקנות בפעם הבאה, למשל שקית שיש בה אבקה המרככת לבבות נוקשים
והנה אבקה ללבבות שבורים - אבל אין שם שום שקית עם האבקה שהיא
מחפשת, הצער בוער לה חזק יותר ויותר בתוך החזה, מקשה על כל
נשימה.

היא ממהרת לחדר השינה, מחפשת בחושך אחר המפתח למגירה הנעולה
שלה, "זה חייב להיות כאן" היא לוחשת לעצמה בעידוד, אני יודע
שזה לא. הנה שקית לכאב בטן ושקית שגורמת להקיא, הנה שקית אחת
ורודה, היא לא רואה מה כתוב עליה, הדמעות מטשטשות את ראייתה
עוד ועוד...

"בבקשה..." היא לוחשת אל תוך החושך, "בבקשה..." היא ממלמלת, לא
מצליחה לסיים ולו מילה אחת נוספת, ידה האחת מחזיקה חזק את
הבטן, מנסה לעצור את הכאב, היד השנייה מתאמצת לפתוח את השקית
הורודה הקטנה, זו שקית של אור והחדר מוצף. לה זה לא עוזר,
הדמעות מרות וצורבות מדי, והיא לא יכולה להפסיק לבכות.

אני מתחיל לרחם עליה, הדמעות מתחילות להציף גם לי את העיניים.
אני נוטל במהירות עוד מהאבקה בשקית השחורה, הנקמה המתוקה הזו
משתלטת עליי שוב, את השקיות הורדרדות כתומות אני אשמור לאח"כ,
כשהאבקה השחורה תיגמר. עמוק בפנים, חזק יותר מהרחמים כלפיה
שוכן לו העלבון, עמוק בפנים אני יודע שזה מגיע לה. האבקה
השחורה עוזרת לי לזכור את זה, מזכירה לי שאין אהבה. אני יודע
שאני זקוק לכל שקית מהסוג שהיא מחפשת, ורק בגללה.

היא מתפתלת על הרצפה מכאבים, עם כל דמעה נושר לו זיכרון, זולג
על עורה החלק ומשאיר בו כוויות צורבות, עם כל דמעה היא נזכרת
בי ואני מפזר מעליה אבקה של געגוע, ומתענג לדעת שעכשיו היא
מרגישה קצת ממה שהיא גרמה לי להרגיש.

היא זוחלת אל מחוץ לחדר, מחפשת הצלה אחרונה במדפים שבאמבטיה,
אני מחייך לעצמי חיוך מרוצה של נקמה וחושב לעצמי כמה טוב שיש
אבקה שחורה בשקיות שחורות, שגורמת לך לזכור שאתה לא סמרטוט של
אף אחד ושאותך אף אחד לא יעזוב וישאיר בודד.

אני מפזר מעליה עוד אבקה של געגוע, מוסיף קצת אבקת בדידות
ומחייך, אני נזכר שפעם, כשהיא עוד אהבה אותי, היא אמרה לי
שלפעמים היא מרגישה כמו איזו בדיחה סדיסטית, שהיא שונאת להרגיש
שיש איזה כוח עליון שיושב למעלה ועושה חיים על חשבונה, אני
מחניק צחוק מרושע. אני נזכר עוד, איך כשאמרה לי את הדברים האלה
חיבקתי אותה, ליטפתי את פניה ולחשתי לה שאני תמיד אהיה איתה
וארצה שיהיה לה טוב. אני נתקף בגל של גועל, ודורך שוב על
השקיות הירוקות של האמת, בועט אותן רחוק ממני.

במדפים באמבטיה היא מוצאת שקית של צחוק, היא אפילו לא מצליחה
לפתוח אותה מרוב דמעות, היא יושבת על רצפת חדר האמבטיה
ומתייפחת, אני מרגיש את הכאב שלה, אני פתאום מתגעגע אליה,
פתאום האמת בבטן מזכירה לי שאני אוהב... אמת? השקיות הירוקות
שבעטתי עפו בחזרה ברוח ופיזרו סביבי ענן של אמת, נגמר החלום
הסדיסטי, הלכה הנקמה המתוקה, שום אבקה שחורה לא תוכל לגבור על
האמת.

"אני יורק לך בפנים" אני מתריס כנגד האמת, אבל היא כרגיל
סלחנית, מחייכת אליי את החיוך הרגוע עד כדי בחילה שלה, מעלה בי
זיכרונות ומעוררת בי את כל הרגשות האמיתיים שלי. אני שונא
אותה, למה היא לא יכלה לתת לי להנות פעם אחת מלהיות הרע,
מלהיות החזק השפל ולא הצדיק המתנצל והאוהב... אני משתדל לעצום
עיניים, להתרכז בזיכרונות כואבים ממנה, לזכור איך הלכה ממני,
איך עזבה אותי בודד, להיזכר בכעס שחשתי וברצון לנקום - אבל
האמת משתלטת... והנה הדמעות מציפות, אני נושך שפתיים, משתדל כל
כך לא לתת לגל הרגש הזה לעלות ולצוף מתוכי - ופורץ בבכי.

"בבקשה..." היא לוחשת בפעם השלישית, בסוף כוחותיה המתכלים, כאב
הדמעות והבכי שורף אותה, חולצתה הרטובה מדמעות נצמדת לגופה,
אני חש שוב את המשיכה העזה כלפיה, את הרצון לשמור אותה בתוך
בועה קטנה ומרופדת, להגן עליה מפני כל פגיעה... הדמעות נופלות
מעיניי במהירות, הכאב נהיה באופן מהיר פחות ופחות נסבל, אני
צורח מכאב, האמת מתנפצת לי בפרצוף, כמו תמיד, משאירה אותי עם
מצפון עקשן וגעגועים עזים, מי בכלל המציא אי פעם את האמירה
הטיפשית שהאמת היא טובה?

בינתיים הקטנה שלי מתפתלת למטה על הרצפה של חדר האמבטיה
ומתפללת לשקיות הורדרדות כתומות שנמצאות אצלי בכיס... השקיות!
אני נזכר ששמרתי לי אותן, ידעתי שאזדקק להן כשהאבקה השחורה
תיגמר. אני מוציא שקית אחת, היא ורדרדה, כתומה וקטנה מאוד,
הצבעים הפסטליים הרכים המזויפים, הכל עבודה בעיניים, אני יודע
את זה כשהאמת מקיפה אותי. שתתפוגג מכאן כבר, אמת מזויפת
שכמותה.

היא נמצאת כאן ביד שלי, השקית המיוחלת, הממתיקה דמעות, השקית
עם אבקת הפלא, האבקה היחידה שיכולה להקל את כאב וצריבת הדמעות.
אני רוצה לפזר מעליה אחת כזו, אני לא יכול לראות אותה מתפתלת
על הרצפה שם ובוכה עד לאובדן חושים, אבל אני יודע שהיא צריכה
הרבה יותר משקית אחת כזו. הדמעות שורפות לי את הבפנים של
הנשמה, אני מבין שיש לי אפשרות להמתיק את דמעותיו של רק אחד
מבין שנינו.

אני מוקף באמת, האמת נופלת ברסיסים קטנים גם עליה והיא רק בוכה
יותר חזק. בשם האהבה אני ממתיק לה את הדמעות, רסיסים של אבקה
שחורה מזכירים לי שאני פראייר, שאין פראייר גדול יותר ממני,
והאמת האיתנה והמגעילה הזו מזכירה לי כמה אני אוהב אותה וכמה
אני מוכן הכל בשבילה. ביד אחת אני אוחז את הבטן, ביד שנייה אני
מפזר מעליה את תכולת כל השקיות הורדרדות כתומות שיש לי.

רסיסים-רסיסים בצבע ורוד וכתום נופלים מעליה, רכים ומתוקים,
לאט-לאט היא מרפה. ידיה העדינות מרפות מבטנה והיא נשכבת רגועה,
מתכרבלת מעט על צידה. מביטה סביבה בשקט והדמעות זולגות לה על
הפנים הקטנות והיפות שלה, שקטות ואיטיות, כאלו דמעות שמנקות לך
את הכאב מבפנים, דמעות מתוקות. מתוך כל הדמעות אני מבחין שהיא
מחייכת חיוך קטן, החיוך העדין והמקסים הזה שלה, ואני כל כך
אוהב אותה וכל כך, כל כך שונא.

מוקף עדיין בענן המעיק של האמת, יודע שלעולם לא תניח לי, אני
מתייפח, צופה בה והדמעות שלי רק נהיות מרות וצורבות מרגע לרגע,
אין לי נחמה, הדמעות צורבות את כל כולי. עם כל האמת הזו מסביבי
אני יודע שיש רק דבר אחד שאני רוצה באמת: שהיא תבוא ותחבק
אותי, כי היא אוהבת, באמת.

שורף לי במקום הזה שאוהבים בו ושונאים בו. אני רק מקווה כל כך
שהיא בוכה גם קצת עליי, אפילו הכי קצת שיש, אבל בכל זאת,
שעכשיו, עם האמת שעדיין נושרת סביבה, היא מתגעגעת אליי ורוצה
בי, ויודע בפנים שהיא לא.