היא יושבת ככה סתם, על הספסל בתחנת האוטובוס, ילדה יפה, עם
גופיה וחצאית ארוכה. החצי השמאלי של פניה מואר באור הפנס, מקנה
לסיטואציה איזו אווירה דרמטית. הלילה החשוך מתענג על בדידותה
ומתבשם מיגונה, בעוד הרוח החרישית מביאה לאוזניה קולות צחוק של
ילדות בנות גילה, כמו מנסה ללעוג לה על כך שהיא יושבת כאן
לבדה. ילקוטה מונח על גבה, כיוון שלא הייתה עוד בבית היום. היא
התכוונה לחזור אחרי הלימודים, אך כשהאוטובוס התקרב, נזכרה במה
שמחכה לה בבית והחליטה להישאר עוד קצת באזור בית הספר.

אבל עכשיו כבר ערב, והיא צריכה לחזור לבית, להורים, שכשהם לא
צועקים אחד על השני, זה רק בשביל לצרוח על אחיה או על אחותה.
היא צריכה לחזור, לנקות, לבשל ולדאוג שאחיה לא מסתבך בצרות,
שאחותה מסתדרת בלימודים, ושהוריה לא משתכרים, לפחות לא ליד
הילדים. היא צריכה לחזור, אז הנה היא בתחנה, מחכה לאוטובוס,
שיחזיר אותה למקום בו היא גרה.

זוג צעיר עובר לידה, מבוגרים ממנה בשנתיים בערך. הנערה כמעט
ואינה מאמצת רגליה, נותנת לנערה להתאמץ בשבילה, בעוד היא נתלית
על זרועו. היא מביטה בה ולנגד עיניה עולה תמונת הנרות הנמסים
בחנוכה. היא בוחנת לרגע את הרגש המתעורר בה למראה הנערה. אין
זו הקנאה, שנהגה להציף אותה בכל פעם שראתה מראה דומה, אלא מעין
תחושת שותפות גורל. יש לה צורך לזעוק לנערה, להגיד לה ללכת
בכוחות עצמה, לא להישען על הנער, כי הוא עלול ללכת משם בכל
רגע.

האוטובוס מגיע, והילדה שולחת מבט אחרון לעבר הזוג, בעוד הנהג
מביט בה בתאווה. היא באמת יפה, סוג היופי שגורם לנערים להתחרות
על ליבה, ובעיקר על איברים אחרים בגופה, היופי שבגללו הם
שוברים את ליבה המרוסק, באותה אדישות של הנהג שמנקב עכשיו עוד
חור בכרטיסייה הבלויה והמקומטת שלה, המחוררת גם ככה, שעוד מעט
אי אפשר יהיה להשתמש בה יותר, והיא לא תוכל לנסוע. אך בשביל
הנהג זו סתם עוד כרטיסיה אחת מיני אלפים.

ילדה יפה מתיישבת על מושב מכוסה בשמות של קבוצות כדורגל,
וכתובות שכנראה היו בעלות משמעות כלשהי בשעה שנכתבו, אך אחרי
שעברו תחת ישבניהם של אלפי נוסעים מותשים- היטשטשו ולא ניתן
להבין מהן דבר. היא משעינה ראשה על החלון ומנסה לחשוב על משהו,
מה שלא יהיה.

עיניה נעצמות לאיטן, עיניים יפות, חומות גדולות ובוהקות,
מתכסות בעפעפיים מהודרים בריסים ארוכים. דווקא בעת השינה עוזבת
אותה החזות התמימה והילדותית מעט, שפתיה מתהדקות בחזקה ומצחה
מתכסה קמטים. ידה מונחת מתוך הרגל על התא בתיקה, שבו מונח
הארנק.

לפעמים היא חושבת על הסוף של כל זה, איך הוא יבוא, ומתי. הרי
חייב להיות לכל זה סוף, לכל הרע שמציף את החיים שלה, ונדמה לה
שהיא עומדת לטבוע בו ולמות. הרופאים בנתיחה אחרי המוות ימצאו
בריאות רק עשן סיגריות ועצב טהור. סיבת המוות, הם יקבעו, מנת
יתר של צער, ופגיעה פנימית מרסיסי לב.

היא מקיצה משנתה בדיוק בזמן כדי לרדת כסהרורית מן האוטובוס
בתחנה הנכונה. היא הולכת לאט למקום מגוריה, פותחת את הדלת
הכבדה ובאפה מכה הריח המוכר של עשן, אדי אלכוהול ואוויר סגור.
בודקת מה שלום אחיה, מכינה להם ארוחת ערב, שומעת מה למדו בבית
הספר, מורידה את הכלים מהשולחן, רוחצת אותם, ואת שאר הכלים
שהצטברו בכיור מאז אתמול בלילה, מספרת לאחותה סיפור, משכיבה
אותה לישון ונכנסת לחדרה. היא שמה קלטת של "איפה הילד", פותחת
ספר מיתולוגיה יוונית שלקחה מהספרייה, וקוראת על פנדורה, האישה
שניתנה לגברים כעונש, ובידה תיבה שהכילה צרות צרורות, אך גם את
התקווה, ולא נודע מי האל שבמקום פגע רע נתן מתנה זו לאדם. אותה
תקווה, שמחזיקה אותה במצב ביניים, מחכה לאביר על הסוס הלבן,
שיבוא לגאול אותה מייסוריה. אותה תקווה, היא שמונעת ממנה לשים
קץ לחייה או לברוח לסמים. אך למה לפתע היא חושבת, שאין טעם
להיאבק, למה נדמה לה לפתע, שהתקווה הייתה הצרה הנוראה ביותר
בתיבה ההיא?

היא צריכה ללמוד, יש לה מבחן גדול מחר. אבל כבר לילה והיא
עייפה. היא מכבה את האור והולכת לישון, מנתקת עצמה מן העולם,
מחייה. היא חולמת. חולמת על חבר, מישהו קרוב, שיבוא ויקשיב ולא
ירחם, שיכיר אותה באמת,  וינחם כשצריך. חבר, שאפשר לדבר אתו
ולצחוק אתו ולצאת אתו לבלות. נמאס לה מרחמים, היא לא צריכה
שיכתבו עליה סיפורים של שני עמודים, כדי שהכותב והקוראים
ירגישו שהם עשו את שלהם למען הצדק החברתי. היא רוצה מישהו,
שיתייחס אליה כאל עוד ילדה רגילה, בלי שום יחס מיוחד, אבל היא
עוד לא מצאה אף אחד כזה. תמיד היא מקבלת יחס מרחם או מזלזל,
ולפעמים נדמה לה שאין כל הבדל בין השניים.

ילדה יפה מבית הרוס עם לב שבור ישנה על מיטה חורקת עם מזרן
מתפורר, אך הפעם זוהי שינה אמיתית, מרפה ומרגיעה, ובזמן שנתה
היא נראית לרגע כמו שהייתה רוצה להיראות, כמו כל ילדה אחרת.