שני הייתה החברה הכי טובה שלי.
לאורך כל היסודי היינו ביחד, וגם ב-ז' וב-ח'. בלתי נפרדות ממש.
עשינו הכל ביחד. יחד בהפסקות, יחד בשיעורים, יחד אחרי הצהריים.
לומדות, משחקות, מדברות. "תאומות סיאמיות", קראו לנו.

לי היה שיער חום וארוך ומשקפיים. שני הייתה נמוכה והיה לה שיער
צהוב ועור כהה. לא נראינו כמו תאומות.

בעצם בכלל לא אהבתי אותה. גם היא לא אותי. היינו חברות יותר
מצורך פנימי כלשהו. העמדנו פנים אבל בעצם כל אחת רצתה לתקוע
לשניה סכין בגב.
רבנו, כל הזמן. לא היה לנו שום דבר במשותף. היה יותר חשוב מי
תנצח בוויכוחים האלה מאשר מי באמת צודקת. זו הייתה סוג של
מלחמה בינינו.
למרות שאחר כך התחבקנו ואכלנו גלידה.
תמיד אהבתי את הגלידה יותר מאשר את החיבוקים.

אני זוכרת ויכוח אחד שהיה לנו. תמיד, כשנגמרו לנו הנושאים,
העלינו אותו.
הוא היה ישן, כבר מכיתה ה'.
הצבע שהכי אהבתי היה צהוב. אולי כי הוא פשוט ושמח כזה, בלי
לטרוח יותר מדי.
שני אהבה אדום, כי זה היה פירוש השם שלה.
אני שנאתי אדום. כי היא אהבה. ובגלל זה שני אמרה שצהוב זה צבע
מגעיל, למרות שהיא לא חשבה ככה באמת.
אנחנו עדיין מתווכחות.

שני גרה בבית צדדי עם חלקת דשא קמלה בפרברי העיר. אני גרתי ליד
הכביש הראשי, ולכן כל החזית של הבית שלנו הייתה מכוסה בפיח
שחור. שני אמרה שכיף לי, שאני גרה במרכז העיר. אבל ידעתי שהיא
שונאת את זה, ושונאת לבוא אלי. לכן תמיד הזמנתי אותה אלי.
תירצתי את זה בכך שאני אלרגית לחתולים, כי לשני היה חתול.
אני לא אלרגית. אני די אוהבת אותם.

לפעמים נהגנו לנסוע באופניים בכביש ליד הבית. עלינו עד למעלה
ואז ירדנו בשוונג כל הדרך. כשבאה מכונית וצפרה לנו, התחלתי
לצעוק על הנהג, ושני מיהרה לברוח למדרכה.
אחר כך קראתי לה פחדנית, והיא קראה לי לא מחונכת.
לא דיברנו שבועיים, אבל אז חזרנו. השנאה הייתה חסרה לנו. זו
הייתה כמעט הקלה לדבר שוב.

לפני חודש שוב נסענו בכביש ההוא. טיפסנו גבוה גבוה והתחרינו מי
תגיע ראשונה לתמרור "האט" שלמטה. שני התחילה לפני הזמן. מכונית
הגיחה מעבר לסיבוב, התעלמה מהשלט ודרסה אותה.
האופניים שלה התעקמו, והגוף שלה היה שבור על הכביש.
הנהג עצר ורץ לקרוא לעזרה, אבל זה היה ברור ששני כבר מתה,
והפעם לא הספיקה לעלות למדרכה.

אני עדיין מבקרת את הקבר שלה, למרות ששום צורך לא מכריח אותי.
מדברת ולומדת ומשחקת איתה, כמו פעם.
אני כבר לא שונאת אותה, לא ממש. יותר מרחמת עליה, כי אני יודעת
שהיא תמיד פחדה לנסוע בכביש ההוא, שליד הבית שלי.

וכשאני באה אני שמה על הקבר שלה פרחים צהובים, כי לא נראה לי
שהיא עדיין אוהבת אדום, עם כל הדם הזה שירד לה.