New Stage - Go To Main Page


איפשהו באמצע י"א הפסקתי לבוא לבית ספר. כולם הפסיקו. כאילו,
היו כאלה שעוד המשיכו לבוא, אבל רק בגלל הצחוקים ובגלל שמשעמם
להם בבית, לא בשביל ללמוד, חס וחלילה. איפשהו באמצע י"א הבנתי,
שמה שחשוב זה התעודת בגרות. עשיתי כל מה שצריך בשביל תעודת
בגרות טובה, ולא כלום מעבר לזה. למדתי בדיוק את מה שהייתי צריך
לבגרות, והפסקתי לטרוח לבוא לבית ספר- כשאני לומד לבד אני
יודע, שאני לומד את הדברים ששואלים עליהם שאלות בבגרות ולא
מרחיב ומתעמק. המדף שלי היה נראה כאילו שדדתי את הוצאת רכס.
הוא היה מלא בספרי מיקוד של כל המקצועות. זה הצליח, העניין
הזה. בסוף יצאתי מהתיכון עם ממוצע בגרויות 91. אני לא זוכר
אפילו את שם התיכון. או את המורה. או מישהו מהכיתה. אני רק
זוכר, שהמיקודית של לשון ירוקה ושל ספרות צהובה.

ואז הכרתי את בתיה. היא טלטלה לי את החיים מקצה לקצה. עבדנו
ביחד במשרד. מיום ליום היא היתה נראית יותר יפה עם החצאית שלה,
עם החולצה שמכסה את המרפק... התאהבתי בה נואשות. כל יום הייתי
שואל אותה: "נו, מה עם השידוך שלך?" כביכול מתוך התעניינות
תמימה, אך בעצם לא כל כך תמימה. היא היתה עונה לי בחיוך סמוק,
"יבוא, בעזרת השם". היא היתה דתיה, אבל לא של מאה שערים, של
בני ברק. אני הייתי אז אוכל שפנים בחלב אימם ונוסע בשבייעס-
אבל האור שהיה עליה משך אותי למקום אחר לגמרי. "עד שלא תתקרב
לאמונה, לא תתקרב לבתיה" הייתי מהרהר לעצמי. והתקרבתי אליה-
לאמונה, לשכינה, להשגחה ואפילו לא מתוך רצון להתקרב לבתיה, אלא
מתוך אמונה אמיתית שהחלה בוקעת בי. אני יודע שזה נשמע שהדברים
התגלגלו כך מתוך רצוני להתקרב לבתיה, אבל זה לא כך. האמונה שלי
היתה אמיתית וכנה. למרות שהכל התחיל בגללה, הוא המשיך בגללי.
זה היה הדבר האמיתי היחיד שהרגשתי בחיים שלי.
הפכתי לדוס לתפארת. בדרך כלל אנשים שחוזרים בתשובה, עושים זאת
לאט לאט: בתחילה שומרים שבת, אחר כך חובשים כיפה, לאחר מכן
מניחים תפילין, קוראים בתורה ועוד ועוד, עד שהם נהפכים
למלומדים רציניים- ואז, ורק אז, הם מגיעים להתחרדות. אבל אני,
כאדם האוהב קיצורי דרך בכל מעשה ידיו, יום אחד הרגשתי את
האמונה בליבי ויום אחרי זה כבר נעשיתי דוס. אפילו לא טרחתי
להציץ בתנ"ך.
התחתנו בטקס דתי ביותר. הגברים והנשים לא נפגשו אחד עם השני
אפילו למטרות ריקודים. היה חדר אחד בו רקדו הגברים וחדר אחר בו
רקדו הנשים. לא הבנתי בדיוק למה, אבל אני אדם המקבל את העובדות
כמובן מאליו ולא אוהב לחקור ולשאול. מה יעזור לשאול שאלות? זה
כך מפני שזה כך, וכמה שנתעמק יותר, זה עדיין יישאר כך.
מיד אחרי החתונה, עברנו לגור בבני-ברק בדירה סמוכה לדירת הוריה
של בתיה. צורת החיים היתה זרה לי, וכך גם התושבים במקום. לעומת
זאת, בתיה הכירה את כולם באזור טוב מאוד- כמעט כל אדם שעבר
ברחוב היה מוכר לה, אחד מקרובי המשפחה שלה, שכן ותיק, או חבר
שלה או של הוריה. שמתי לב לכך רק אחרי החתונה, לפער שביני
לבינה. היא גדלה כל חייה בקהילה חרדית בבני-ברק, ואילו אני
חוזר בתשובה, שאינו מכיר את החוקים והנהלים של הקהילה, אותם
חוקים שהיא מדקלמת בדייקנות רבה. בקושי רב, אך ביעילות רבה,
הצלחתי להתחמק מללכת לישיבה. יום מדי יום היו חבריה של בתיה,
הזרים לי כל כך, מפצירים בי ללכת ללמוד. הייתי מסיר אותם מעלי
באמתלות, שאני צריך לעבוד, שאין מי שיפרנס את המשפחה מאחר
שבתיה ההרה הפסיקה לעבוד והם היו משיבים ואומרים שעלי ללכת
ללימודי ערב בישיבה, כיאה לאנשים העובדים השייכים לקהילה. אני
מצידי הייתי מביא כל פעם אמתלה חדשה, עד שיום אחד מאסו בי
וויתרו.
מוזרים האנשים האלה, מאוד מוזרים. ההדוקים והטובים מביניהם,
אלה שכל אם היתה רוצה לחתן את בנותיה איתם, מבלים את כל היום
בלמידה. מהבוקר עד הערב נמצאים בישיבה, לומדים את התנ"ך בעל
פה, או אולי מתווכחים ביניהם על סייגים ומצוות? או שמא הם
עוסקים בפירוש התנ"ך? האמת היא, שאין לי מושג מה בדיוק הם
עושים שם. מה שמוזר הוא, שאצלם אין קיצורי דרך. אברך שרוצה
להתקדם בחייו, עליו לבלות את מיטב שעותיו בלימודים. אין אצלם
"כסף מהיר" כמו אצלנו. בין אם יש ובין אם אין, לדינה היו
עיניים כחולות ושיער חום בהיר. היא היתה היצור היפה ביותר
והאנושי ביותר שראיתי שם. אשתי כבר לא משכה אותי. מאז לידת הבן
השני, יהונתן, אין אנו מוצאים מילים משותפות. למעשה, אף פעם לא
היו לנו. היא לא מושכת אותי בשום מובן. היא כבר אינה אותה
אישה, נעשתה מרירה ורעה פיתאום, לא בתולית וטובה כמו שהיתה
לפני החתונה. דינה, לעומת זאת, יפה ובתולית. יום מדי יום הייתי
מביט בה הולכת למכולת לקנות לחם, הולכת לבית הספר, חוזרת מבית
הספר. הייתי מביט בכל מעשה ידיה. כל כך עדינה היתה. תמיד היתה
מחיכת וצוחקת, אפילו כשהיתה יוצאת מהבית בחמש בבוקר. כבר לא
יכולתי יותר להתאפק, רציתי להיות איתה. מכיון שאני אדם שדואג
לצרכיו בראש ובראשונה, הייתי איתה. לא תכננתי את המקרה ולא
עשיתי כלום כדי שלא יעלו עלי. אינני אוהב לבזבז זמן על תכנונים
מיותרים. אני אדם שלא אוהב לחשוב טיפה יותר ממה שצריך. ראיתי
אותה צועדת, ומיד פעלתי. לקחתי אותה בכח הזרוע והובלתי אותה
לשדה נטוש, שם אנסתי אותה. כמובן שיכולתי לפעול אחרת, כמובן
שיכולתי להתגרש מאשתי כדין וכדת, להתחיל עם דינה ולבקש מהוריה
לשאת אותה, אבל זה היה עולה לי במאמצים ובמחשבות רבות. כשיש לי
בחיים דרך קיצור, אני לוקח אותה ולא את הדרך הארוכה והמסובכת.

מהר מאוד הם עלו עלי. הרב הראשי של הקהילה, ר' קורצטג, דפק
בדלתי בשעות הערב. אישתי לא היתה בבית, יצאה לה, אולי לאמה
ואולי לחברה, אינני יודע ולא בדיוק איכפת לי. כבר מפתח העינית
ראיתי שהוא נסער מאוד. פתחתי לו את הדלת במידת בהלה, אך גם
בביטחון וברוגע. הוא נכנס לביתי, איש גדול ורחב מימדים, התיישב
על הספה בלי לחכות להזמנה, כולו מזיע ועצבני. "רוצה לשתות,
אולי?" שאלתי אותו בנימוס מזויף ומאולץ והוא פשוט ישב שם,
בקושי נושם, רוצה לדבר, אבל לא יכול, עד שפלט בקול רם: "איך
יכולת לעשות את זה???". מיד הבנתי שעלו עלי. הוא שתק לרגע,
ומיד המשיך לירות רצף של מילים. הוא לא נתן לי אפשרות להתגונן,
להשליך מילה- "תראה, דינה היא אחת הבנות הצדיקות ביותר בקהילה
שלנו. היא כמו בת בשבילי, ילדה כל כך שברירית ועדינה, כל כך
טובה. לא הייתי מצפה מאף אחד, שינהג כך, אפילו לא מגוי, אז בטח
שלא מיהודי כמוך. דינה טרם מצאה שידוך ולכן היא נחשבת בתולה.
אתה אנסת אותה בכח וגזלת ממנה את בתוליה, זה הוא חטא חמור
מאוד! אין דרך להקל על החטא הזה! עליך להסתלק מהקהילה שלנו
תיכף ומיד, עוד הלילה."
לבסוף, כשסיים סוף סוף את דבריו וניתנה לי אפשרות לדבר, אמרתי
כולי נינוח את דברי: "תירגע", הטחתי בו, "דיני אינוס בתולה ירד
במיקוד"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/8/04 6:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ילדת פרחים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה