[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתי אז בת טיפש-עשרה. ילדה תמימה בגיל ההתבגרות. באותה העת,
הייתי תמימה ולא ידעתי אהבה מה היא. לא ידעתי גבר מעולם והלהט
שבער בתוכי איים להתפרץ פעם אחר פעם.
מזריחת החמה עד שקיעת הלבנה הייתי יושבת על מיטתי ושותקת.
מהרהרת אם אי פעם אזכה לחוות את החוייה הזו, את חווית התשוקה
הבוערת, אם אזכה אי פעם לתת לאש העצורה בתוכי לפרוץ החוצה.
בימים, הייתי מדמיינת את עצמי רוקדת בשדות פורחים, יחפה, על
הדשא הלח והמתוק, מפזמת לעצמי שיר עממי קט לרקע ציוץ הציפרים
ופכפוך מי הנהר הגועש. לבי אז היה פורח ומתמלא חדווה. שרה
ורוקדת, צוהלת וסוחפת, הייתי אז בימים אלו. הדאגות על יום המחר
לא תקפוני, שכן ידעתי שחיי מלאים שמחה. אך השקט שלפני הסערה
החל פוקד אותי ימים ימים כאשר נעשיתי בוגרת יותר ויותר.
בלילות, הייתי מביטה על הירח שהשליך את אורו הכסוף על פני.
הסתנוורתי מהאור הקלוש, ידעתי שאני עדיין תמימה, ידעתי שאני
עדינה. ידעתי שהגיע הזמן לפרוץ אל הלא נודע ולקרוא תיגר על
אותו האחד שלו הבטחתי אז את ליבי. כל עת שהבטתי בכוכבים, ראיתי
את כמות המעשים הטובים שעשינו יחד. כל עת שהבטתי בירח, ראיתי
את פניו. הן קרנו אליי יותר מן השמש הזורחת ביום. הוא היה כמו
השמש בשבילי. הוא תמיד הראה לי את הדרך בלילות האפלים ואלומתו
האירה את דרכי באפלולים.

לעולם לא אשכח את אותו היום בו החלטתי לממש את אהבתי. הייתי
שקועה באפלולים, מלאת חרדה ויראה שמא הדבר ישנה את גורלי או את
יעודי. הייתי אז תמימה, בטחתי בכולם. הסרתי נעלי והתהלכתי לי
על הדשא הלח, ומתוך הערפל הוא ניבט אליי. עיני האיזמרגד
הבוהקות שלו זהרו באפלה כמו נמר המשחר לטרף. שערו הכסוף בהק
לאור הירח. הוא חייך אליי ברשעות שהטריפה את חושיי. רצתי אליו,
רציתי לקפוץ עליו, לשסע בו את שיני, לנשק אותו עד זב דם,
להשחיז בו את ציפורניי. אך הדבר טרם קרה.
כבר הייתי מלופפת בין זרועותיו הארוכות. הרגשתי את עצמי נשאבת
לתוכו. הוא נשק לשפתיי, שאב אותי. הרגשי אותו נכנס לתוכי, ממלא
אותי בתמצית חייו. פורק עליי את כל מכאוביו ומנתק אותי מהעולם
הזה. רציתי לצעוק מרוב כאב, רציתי למשוך בשערותיו ולנקר את
עיניו. רציתי להביט בו בעיניים ולדאוג שאלו לא יזהרו לעולם
בחושך. אך זה היה מאוחר מדיי. צעקותי נקטעו בערפל הסמיך והפכו
לזעקות של תענוג ואושר. שערותיו התהדקו סביבי כמו קורי עכביש
ממשי וחתכו את בשרי. עיניו בערו והרגשתי אותן בתוך גופי
השברירי. כל עת שהמשיך לנשק אותי לא הסרתי ממנו את עיניי.
רציתי שהרגע הזה יימשך לעד, אך עד מהרה הבנתי שעשיתי טעות. הוא
הצמיד אותי לגופו במלוא עוצמתו, מוחץ אותי עד שעצמותי נשברו,
מנשק אותי בעוצמה. דם ניגר מפי, דם חטאים. דמו ניגר מפיו, דם
אצילים. "אני אוהב אותך", הוא לחש באותו הטון השטני שכל כך
אהבתי לשמוע, ואחר השחיל בי את פגיונו. הרגשתי את הקור חודר
לגופי, את הפגיון מפלח את עורי, בשרי, רקמותי וליבי שלי נקרע
לגזרים. הוא המשיך להביט בי במבט השטני, מחייך אליי. חייכתי
אליו בחזרה והשבתי: "אני אוהבת אותך".
באותה העת הרגשתי את עצמי מאבדת מאחיזתי. שלחתי אליו את ידי,
ולו רק לחוש בפניו הרכות רק פעם אחת. אך הוא זרק אותי על הרצפה
כמו בובת חרסינה ישנה. הרגשתי את עצמי מתנפצת לרסיסים. ראיתי
אותו מביט בי ברשעות. מלקק את דמי החטאים והעוונות שלי מגופו
שלו. הוא צחק צחוק מאולץ שפילח את השמים.
כעת נותרתי עזובה וכואבת. פצועה, התחלתי להספיד את עצמי. עיניי
לא חשכו והכאב לא בער. האש העצורה בתוכי עוד המשיכה לבעור.
תהיתי מה פשר הדבר. שכבתי על הדשא וניסיתי להבין את פשר הדברים
שקרו. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אולם הסיפוק עוד לא הורגש.
הבנתי, כי כל עוד האש בתוכי תמשיך לבעור לא אמצא את הסיפוק.
ואז, ראיתי אותו ניבט אליי מתוך האפלה, זוהר באור הירח. עיניו
תכלת שמיים, מלאות חן וחדווה, שערו זוהר כשמש באור הלילה. הוא
הביט בי במבט מלא שנאה, חלחלה תקפה אותו כשראה את הניקובים
בנפשי. הוא התקדם אליי בצעדים קטנים.
כל עת שפסע אליי הרגשתי את רוחו מתרוצצת בתוכי. הוא רכן אליי
ומבט השנאה שלו חדר עמוק אל תוך גופי, עמוק מהפגיון שהושחל
לתוכי. הוא אימץ אותי אל ליבו. דמעותיו יורדות עליי, ניגרות אל
תוך הנקבים, צורבות ומנקות את החטאים שעשיתי. הוא הצמיד את
שפתיו הרכות לשפתיי המדממות ושאב מתוכי את כל העוונות והחטאים.
האש בתוכי התחילה לבעור, הרגשתי אותו סוחף אותי אל תוך האור,
מחבק אותי אל גופו ברכות, מלטף את פניי החבולות. הכאב פשט
בגופי, ומה שלא קרה קודם התרחש כעת. הארומה הקסומה שאפפה אותי
הובילה אותי אל האור. ראיתי את אלוהים והמלאכים קוראים לי,
אומרים "בואי" ומושיטים את ידיהם. רציתי לגעת בהם, אך הוא לא
נתן לי. הוא המשיך לבכות כמו ילד קטן, כמו תינוק המבקש את
אימו.
ידעתי שלא יכולתי להישאר ואת הנעשה אין להשיב. עם זאת, לא
יכולתי להשאירו לבד באפלה. הייתי האור שלו, אולם לא הצטערתי על
מה שקרה. עת שנשק לי בפעם האחרונה, הרגשתי את הסיפוק ממלא
אותי. הכאב פילח את גופתי בכל מקום אפשרי. הרגשתי את עיניי
נעצמות. חייכתי בסיפוק ולא התביישתי לחשוף את שיניי שהיו עוד
מלאות בדם החטאים...לא, דם הצדיקים.
הוא נשא אותי בעדינות אל האגם, אל הנקודה המוארת ביותר בה הירח
השליך את אורו. עצמתי את עיניי לבסוף. הכאב הכניע אותי והבנתי
שזהו הזמן ללכת. לא הצטערתי, לא התחרטתי. שמחתי שהגשמתי את
יעודי.
הרגשתי את עצמי נבלעת כולי באור, ולבסוף, המילים האחרונות
ששמעתי היו לחישותיו שלו, הלחישות התמימות והיפות. "אני אוהב
אותך", הוא לחש בתמימות. אהבת הנעורים שלו מרקדת על גופי. הוא
עזב אותי, שחרר אותי מעולמי. הרגשתי את עצמי צוללת לתוך האגם,
אל הלא נודע.
צללתי וטבעתי בים הרגשות כשטעם שפתיו המתוקות עוד נשאר בתוכי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואני תמיד חשבתי
שסלוגן זה משהו
שאמור לקדם את
זה שמפרסם אותו
בצורה כלשהי...


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/04 2:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלינדיס גינסבורוג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה