אני בוהה בקיר כבר שעה בתקווה שהוא יציע איזשהו פתרון לבעיה
שמטרידה אותי כבר ימים, שעה ושום פתרון, שום כלום. אז פתחתי
טלויזיה, אולי שם יימצא הפתרון או תימצא הסחת דעת.
אתם מבינים, זה הכל בגללם- הצללים שעל הקיר שלי. יש צללים על
הקיר שלי, הם רודפים אותי ואני משתגע.
כשהייתי בן חמש עשרה שכחתי זכרון ילדות שהשפיע עליי, רק לא
מספיק כדי שאני אזכור אותו ובאותו היום נשבעתי שאני לא אשכח
עוד זיכרונות ילדות, כי כשאני אהיה זקן ומקומט, מה ישארו לי
חוץ מזכרונות?
אז נשבעתי ועוד באותו הלילה הם הופיעו ומאז הם שם, חמש שנים
והם עוד שם, לא נותנים לי לשכוח וגורמים לי להבין עד כמה קשה
לזכור, את האהבה הראשונה שלי שנטשה אותי ללא מחשבה שנייה, את
הפעם הראשונה שהביכו אותי בפני כל יקירי, את מותם של הקרובים
לי וכל מקרה אחר שצרם לי, פגע בי.
היו לנו גם כמה רגעים טובים ביחד, הנשיקה הראשונה שלי, סיום
התיכון, הגיוס לצבא, האושר והאהבה שהקיפו את חיי ואת השמחה
שאפיינה אותם.
אפשר לומר שלמדנו להסתדר, הסתדרנו עד שלפני כמה ימים גיליתי
שהחבר הכי טוב שלי בגד בי. את זה אני פשוט לא יכול לשכוח
ואינני מוכן לזכור. אומנם אני צעיר אבל זהו הרגע העצוב
והמשמעותי בחיי. עד כה לא הבנתי עד כמה הוא היה חשוב לי ועד
כמה כואב לי לראות את החברות שלנו נזרקת מהחלון. אני יודע
שיהיו עוד רגעים עצובים רבים בחיי, כי חיי אדם מעוצבים כשבתוכם
גם טוב וגם רוע, גם שמחה וגם עצב, אבל עתידי נסתר ממני וכרגע
כל כולי מרוכז בהווה, מתעלם מהעבר, מנסה למצוא דרך להתגבר על
העלבון שבבגידה שלו, להמשיך הלאה.

הטלויזיה לא סיפקה פתרון וגם לא הסחת דעת: היה לי חם והרגשתי
חנוק, פתחתי חלון אבל זה לא עזר, אז לקחתי את המפתחות ויצאתי
מהבית, צועד עד שתשו כוחותיי, והפתרון? נעלם מעיני.
חזרתי הביתה לקיר וראיתי אותם צוחקים ממני ופתאום קלטתי שלא
משנה עד כמה הגלולה מרה יהיה עליי לבלוע אותה, אין פתרון.
אינני יכול לשכוח ואני מוכרח לזכור, כי כדי שחיי אדם יעוצבו
ע"י טוב ורע, עצב ושמחה, הוא חייב לזכור את העבר שלו כדי שיהיה
לו לאן להמשיך ללכת בעתיד, לא משנה עד כמה שזה קשה.
בגלל זה הם נשארו על הקיר שלי, בגלל זה הם רדפו אותי והם
ימשיכו לרדוף אותי. באותו רגע הבנתי שאינני מוכן לקבל את
הזכרונות, לא את הטובים ולא את הרעים. רוצה לחיות הרגע, ללא
זכרונות. חייב להיות פתרון.
לאחר עוד כמה שעות של הרהורים מצאתי את הפתרון שלי. ירדתי
לחנות כלי הבית הקרובה, קניתי פטיש של חמישה קילו והרסתי את
הקיר. חשבתי לעצמי, זה הכל. יהיה עכשיו בסדר. אם אין להם מקום
להשאר הם יעזבו. אבל לא, הם עברו לקיר השני, אז הרסתי גם אותו.
עברו לתקרה - אז בלי חרטה הרסתי גם אותה. ואז כשנשארתי ללא
מחסה לראשי וללא רכוש, התיישבתי על הרצפה, נופפתי דגל לבן
במלחמה העצמית שלי ונזכרתי בימים טובים יותר כשלא היו בעיות
ומבלי ששמתי לב, הם נעלמו. הצללים שעל הקיר שלי נעלמו ואני
נשארתי רק עם הזכרונות.