פיל קולינס בא אצלי היום. אפילו נשאר שעתיים עד שהלך. הקפיץ לי
את הנשמה, עירבל את בית החזה, לימד אותי להסתחרר על רחבת
הריקודים.  אמרתי לו להפסיק, נגד עין הרע, לא טוב שאחרים יראו
כמה טוב לך.
קצת מוזרה ההתחברות שלנו, כי לא הייתי בוחר בו לחבר ממבט
ראשון.
הכרתי אותו כשהיה מתופף, היה לו - ועדיין יש לו - חוש קצב
מדהים.
תיפוף זו מחלה. פיל מעולם לא הצליח להבריא ממנה. הסימפטומים
מופיעים בכל שיר ושיר שלו. לעיתים רועמים ברעם ולעיתים פועמים
ברקע, אך תמיד נשמעים בסדירות קיצבית המסגירה את בעייתו
הרפואית.  
בזמנים שהיה מתופף אף לא אחד תאר לעצמו מה מוחבא בשרוולו. היו
לו קלפים חזקים, אסים אחד אחד. לקח לו שנים להבין שהוא יכול
לשבת לשולחן הפוקר עם הכבדים שבמהמרים. כעת כולם מצטופפים
מאחרי גבו כשהוא בא לשחק ומהנהנים אחד לשני בהערכה בכל פעם
שהוא פורס את קלפיו.
התחלתי לחבבו כאשר הבנתי שגם את דבריו הבוטים הוא אומר בחן.
קשה שלא לחייך גם כשהוא זורק בפרצופך את הדברים הקשים ביותר.
מאז הבנתי זאת התחלתי להזמינו לביתי. הוא בא ברצון ולעיתים אף
קשה לו לקום וללכת.
קולו מאנפף משהו, מעט נשי, מטעה את הבריות. קולו המיוחד כבש את
ליבי לחלוטין עת שמעתי אותו מתחנן לאהובתו שתיקח אותו הביתה,
לאחר שהיה בכלא כל חייו והשתחרר, התופים רועמים ומהדהדים את
בקשתו המיוחדת. "רק קחי אותי הביתה" הוא חזר ואמר, דומע במילים
האחרונות. לצערי התשובה חמקה מאוזניי אך מייד לאחר שענתה לו
בקול ענות חלושה הוא ירד על ברכיו והתחנן שתסלח לו. "אנא,
האמיני בי," הוא חזר על עצמו, "את חייבת להחזיק בי ולא להרפות,
כמה פעמים אצטרך לומר לך שאני מצטער, או כן, אני מצטער,"  חזר
על דבריו בנחישות של חוטא שעלה על דרך הישר. לשמחת הנוכחים הוא
לא התבייש והמשיך: "את יכולה לברוח אך לא להסתתר מפני, דעי לך
כי איני עוזב עד שזה נגמר," סיים. ליבנו נשבר למשמע דבריו
היוצאים מן הלב וגון קולו, ואף החזקים שבינינו הזילו דמעה.
חיזקנו ידיו, היו כאלו שתרמו מעצתם והיו מספר רכי לב ששלפו את
ארנקם כדי לעזור לו מיידית.
לאחר זמן רב שמעתי כי ליבה היה עשוי אבן ופיל שינה את דעתו
מקצה לקצה. "מושי, מי אמר שאקח אותך חזרה" צעק לה והלך לדרכו
בלי להסב פניו אחורנית אפילו לא פעם אחת.

הייתה גם הפעם בה צווח ברחובות העיר לבילי שיחזור, מכריח את
הישנים בבתים לקום ולפתוח את החלונות כדי לנסות להשתיקו. פיל
לא שמע לאיש מהם והמשיך לצעוק, יודע בחושו המיוחד כי בילי איבד
את מספר הטלפון. "האם הסתגרת במקום בו איני יכול למוצאך?" צעק
פיל אל מול החלונות, עובר בכל הרחובות המוכרים לו ולבילי.
מעולם לא נודע לי באם בילי הינה אישה נוספת בה התאהב פיל או
שמא חבר טוב, אחד מהרבים שיש לו. הסיפור ישן אך מעיד על האהבה
הרבה השוכנת בליבו של האיש הענק הזה, לכל יצור חי באשר הוא.

יש לו זיכרון טוב לנושאים המעניינים אותו. זוכר כל שנאמר ואין
בו הבושה להזכיר לנוכחים את שאמרו אף בעת שכרותם. "האם את
זוכרת כעת כשאת פיכחת?" שמעתיו שואל את אחת הנוכחות בבר שבו
שהינו ערב אחד. במשך שעתיים הוא ישב לצידה והתלחש, לוקח אותה
בעזרת דמיונו לטיול באטלנטיס. "האם את זוכרת שאני פיכח, כעת
כשאת התפכחת?" שאל אותה ונימת פקפוק בקולו, לאחר שהבחורה
התעשתה משיכרונה ותהתה אם להתאהב בו. בעדינות משכתי אותו אל
מחוץ לבר ושאלתי אותו אם הבחורה נראית לו, האם סוף סוף מצא את
האחת והיחידה, זו שחלם עליה כל ימיו.
"אני יכול להרגיש את זה באוויר," אמר לי, תופיו מחרים אחריו,
מחזקים כל מילה ומילה. "או אלוהים, אני יכול להרגיש את זה
באוויר," הדגיש, "חיכיתי לרגע הזה כל חיי." קולו עלה בשתי
אוקטבות. בשלב זה, מבולבל ובעווית של טירוף מלמל: "אה אה אה
אה..." קולו מצווח חרישית ובקצב כפי שרק הוא מסוגל. לאחר
שהייתי בטוח כי אין ביכולתי להשפיע עזבתיו לנפשו.

חינו המיוחד של פיל בא לידי ביטוי, בצורה מודגשת, כאשר הוא
חייב להיפרד מאהובותיו, למעט הסיום הקשה והבלתי נמנע ממושי,
בעלת לב האבן. הנני לספר מעט משיחתו הטלפונית, לה הייתי עד בעל
כורחי. שיחה אותה ניהל עם אהובתו, ממנה נפרד חודש קודם. פיל
דיבר אליה בקול לוחש ומלטף: "הנני אוהב אותך בכל מאודי אך לא
יכולנו  להמשיך," הוא אמר לה, ומשלא ענתה, המשיך תוך הנחת ידו
הימנית על חזהו: "אינך יכולה לטעות באהבתך," מדגיש דבריו תוך
אגרוף כף ידו: "או, זה כל כך טוב האהבה." לא שמעתי את תשובתה
אך פיל המשיך בקולו העדין: "אין לך זכות לשאול אותי להרגשתי,
לא הייתה לך זכות לדבר אלי בנעימות כזו... יום אחד אמצא עצמי
מביט בעינייך... כעת נמשיך לחיות בנפרד," נימת קולו העדינה
והאוהבת תומכת אותה בהחלטתם. "לא הייתה דרך אחרת שעלתה
במחשבתי, כעת נמשיך לחיות את חיינו בנפרד," סיים את השיחה
ונאנח עמוקות. אני שתקתי, מביע בכך את השתתפותי בגורלם. רק
לאחר שעה ארוכה התעשת וסיפר לי את סופה של אותה חברות נפלאה,
חברות שתישאר חקוקה לעד על לוח ליבו. כל נימת דבריו שידרה כי
החיים, למרות אכזריותם והקושי שהם מציבים, יפים בכל זאת ושווים
את המסע. בסיומו של אותו ערב, כשנפרדנו, אמר לי: "הו, חשוב
שנית, זה רק יום נוסף בגן עדן." הוא צחקק וחזר שנית, מדבר
לעצמו יותר מאשר אלי: "רק יום נוסף, אתה ואני בגן עדן."

לאחרונה, עת בא אלי לילה אחד כולו קורן מאושר, פרט את אהבתו
החדשה. אני מציין כי לא הבנתי אם אהבתו החדשה מחזירה לו אהבה
כפי שהוא רוצה, אך הוא אמר לי כי ליבו התעודד עת לחש לאהובתו:
"אז תני לי לילה אחד נוסף, רק לילה אחד נוסף." לאיש עקשנות
מברזל ואופטימיות בלתי מעורערת.

"רק תני בי מבט נוסף," הוא מבקש מאהובתו החדשה. הנני מחזיק לו
אצבעות. כולי תקווה כי הפעם תצלח דרכו יותר מבעבר.