בלוויה שלי כולם בכו. זה מדהים איך שפתאום, כשאתה מת, לכולם
אכפת ממך. היו שם כולם: ההורים שלי, אחותי והחברים שלי. אפילו
דנה, שאמרה רק לפני חודש שהיא שונאת אותי, באה והעמידה פנים
שהיא בוכה.
קוראים לי ירון, יותר נכון קראו לי ירון ואני הייתי לוחם
בנח"ל. נהרגתי כשהנגמ"ש שלי עלה על מטען בגזרת ג'נין, במהלך
נסיעה שגרתית לסריקת השטח. הייתי נהג הנגמ"ש וגם היחיד שנהרג,
כאשר כל שאר החברים שלי נפצעו קל עד בינוני. ואני? אני מת.
תמיד דופקים את השחורים.
הראשון שעלה לנאום בלוויה שלי היה אבא שלי. אבי תמיד היה קר
רוח וגם בלוויה שלי, הבן שלו, הוא לא חרג ממנהגו. הוא דיבר
ביובש על כמה שהוא גאה בבן שלו שנהרג בהגנה על המולדת, על זה
שאין לנו ארץ אחרת ובעיקרון שפך החוצה את כל הבולשיט שהאכילו
אותו במשך כל חייו, הבולשיט שמוכרים לכולנו ורובנו גם קונים.
אמא שלי בכתה. אלוהים, כמה שהיא בכתה. נדמה לי שהיא תמיד הייתה
האדם היחיד שאהב אותי באמת וללא כל תנאי. אם היה לי עוד יום,
רק יום אחד, הייתי מנצל אותו בשביל להגיד לה תודה. על הכל.
ראש הממשלה הגיע  גם הוא ללוויה שלי ונשא נאום מוכן מן הכתב.
הוא דיבר על זה שאנחנו נמצאים במערכה קשה ושאני פשוט הייתי
קרבן נוסף של הצורך היהודי להגן על עצמו במדינתו. בולשיט! כל
כך רציתי לצעוק: "לכו תזדיינו! אתם והצבא שלכם, אתם והמדינה
המסריחה שלכם!" אבל לא הצלחתי. ואפילו אם הייתי מצליח, מי כבר
היה שומע אותי? אני קבור בעומק שלושה מטרים.
שר הביטחון הגיע ללחוץ לאבי את היד. הבן זונה ששלח אותי למות
במלחמת שלום ההתנחלויות המטורפת שלו, מעז לנסות ולנחם את
קורבנות המגלומניה שלו.
הנואם הבא היה מפקד הגדוד שלי. הוא סיפר על הגיבור שהייתי, על
זה שתמיד הייתי ראש וראשון לכוח ועל כך שכל מה שרציתי מעולם
היה לשמור על המדינה שלי. אמא שלי חייכה חיוך מריר. היא ידעה
שהוא משקר, הרי היא הייתה זו שרצתי לבכות בחיקה כשהבן זונה הזה
אמר לי: "אתה נשאר בקרבי, או הולך לכלא". לא רציתי להיות לוחם.
לשכת הגיוס הכריחה אותי. רציתי בכלל לשרת בקריה. לא רציתי שום
קשר למלחמה הארורה כל כך והמוטעית כל כך שלהם. אבל פחדתי ללכת
לכלא. על טעויות משלמים, כנראה....
טוב, מה זה משנה עכשיו בעצם? אני הרי גיבור. תמיד יזכרו אותי
כגיבור.
מה זה כבר משנה שבזבזתי את הזכות לחיות על מלחמה ארורה?
שלא זכיתי לטעום אהבה?
שלא זכיתי לראות את העולם?
שזרקתי את החיים שלי בשביל 4 משפחות מטורפות שהחליטו להתיישב
על גבעה בחבל ארץ לא להם?
העיקר שאני גיבור.
גיבור.