הוא הביט לחלון ובכה. דמעתו היחידה נזלה במורד הפנים החיוורות.
בחדר שרר קור והשקט היה גדול מאין כמוהו. הוא רק המשיך להסתכל
אל החלון.
הוא שמע את חריקת הדלת, אך לא הזיז את עיניו מן החלון. היא
קראה לו. אך הוא לא ענה לה. היא התקרבה אליו ונתנה לו יד, הוא
לא התייחס. היא העלתה על פניה חיוך קטן. הוא העיף מבט לאחור.
היא חייכה אליו והוא הביט עליה במבט זועף. "איך יכולת לעשות לי
את זה? איך יכולת לעשות לנו את זה?!". "הוא רק הפריע לנו בדרך,
הייתי חייבת להיפטר ממנו" היא ענתה והוציאה צחוק משוגע. "את
מטורפת לגמרי!" הוא הצהיר. "אז כנראה שזה הופך את שנינו לכאלו"
היא השיבה בחיוכה המפחיד. "על מה את מדברת?! אני לא משוגע!"
הוא ענה בתמיהה "אני לא הצתתי את הבית של ההורים שלי נכון? ולא
השארתי שם פצצה כדי לוודא שהם ימותו?" היא שאלה והעלתה גיחוך
קל. "א א... אני... לא, אני לא אסכים לשמוע את השטויות שאת
פולטת! אני עוזב!" הוא ענה בהחלטיות. "הא, קדימה, תנסה לצאת
מפה. אתה לא מבין שאתה לא יכול לברוח. פשוט קשה לך להפנים, אתה
נמצא בתוך חדר לבן שיכול לסנוור עיוור ולבוש בכותונת משוגעים."
היא ענתה.  "אבל למה? למה הרגת אותו?" הוא שאל בבכי. "הייתי כל
כך מאושר". הוסיף. "כן, אבל לא היית אתה. היית מישהו חולמני
שחושב שהכל טוב ושהעולם הוא מקום נפלא. היית יותר מטורף
מעכשיו." השיבה. "תלוי איך את מגדירה טירוף" הוא ענה בתחכום.
"אל תדאג, אני לא אפסיק לבקר אותך. אני יודעת שנשארה בך טיפת
הגיון ". היא השיבה ויצאה מהחדר הלבן מהרהרת. "את יודעת שאני
לא אמור להיות פה, אם היית שופכת קצת אמת, המצב היה נראה
אחרת". הוא צעק אליה בתוך החלל האטום ולא קיבל תשובה או הד...