"זה  מוזר".
תגובתו של יוסף לא הייתה כזו, אלמלא כונן הדיסקים שלו היה נפתח
באופן מפתיע וללא כל התגרות. יוסף סגר את כונן הדיסקים שלו
והמשיך בהורדת השירים הקדחתנית שלו.

"מה קורה פה?" שאל יוסף את עצמו, לאחר ששוב כונן הדיסקים שלו
נפתח בצורה מפתיעה. יוסף לחץ על לחצן סגירת הכונן כלאחר יד,
כפי שעשה פעמים רבות מספור בעבר, אך דבר לא קרה.

יוסף לחץ על הכפתור חזק יותר וניסה להכות בו כמה פעמים, אך
שוב, העניין לא צלח בידו. יוסף ניסה לדחוף את כונן הדיסקים
למקומו בכוח והכונן זז מעט. מעודד מהצלחתו ניסה יוסף לדחוף
בכוח רב יותר.

ברגע זה ממש המחשב החל לדבר איתו.

"תעזוב אותי בשקט, המעגלים שלי שורפים, תן קצת להתאוורר". יוסף
צרח צרחה קצרה וקפץ בבהלה מכסאו. יוסף לא ידע מה לעשות, המחשב
מעולם לא דיבר איתו לפני כן. יוסף פנה למקום היחיד, שהכיר
שיכול לעזור לו.

"netwack שלום, מדבר דני"
"שלום דני, מדבר יוסף כהן, יש לי תקלה במחשב"
"אוקיי, יוסף, מה קרה?"
"המחשב שלי פותח את כונן הדיסקים, בלי שאני נוגע במחשב"
"אוקיי, יכול להיות ש..."
"והוא מדבר אליי"
"מי?"
"המחשב"
"..."
"אתה שם?"
"תמתין רגע, יוסף, אני הולך להתייעץ עם האחראי שלי"
"אוקיי"
"יוסף, דיברתי עם האחראי עליי והוא אומר, שהבעיה היא לא אצלנו,
אלא בבזק"
"אבל כבר דיברתי עם בזק והם אמרו, שהבעיה היא אצלכם!"
"תמתין עוד רגע אחד, יוסף"
"..."
"יוסף?"
"כן"
דיברתי עם האחראי עליי והוא אמר לי ש..."
"שמה?"
"אף אחד לא יכול לעזור לך"

לפתע לא היה אף אחד בצד השני, הקו ניתק. יוסף כסס ציפורניו
בעצבנות, לא היה לאן ללכת, לא היה לאן לברוח. יוסף היה במבוי
סתום.

יוסף החליט, שהיגיון זו הדרך הנכונה לפנות למכונה ועל כן החל
להכות במרץ על מסך המחשב.

"אתה יודע, שזה לא ישנה לך כלום, נכון?" אמר המחשב בקול מתכתי
משועמם למדי.
"למה זה?" שאל יוסף, עדיין מכה במרץ במחשב, אך הספק החל כבר
לנקר בליבו.
"המוח שלי לא שם"
"אז איפה הוא?" אמר יוסף, מקווה שהמחשב יעשה טעות.
"אני לא עושה טעויות", ענה המחשב, "וכן, אני קורא מחשבות", ענה
למבטו המשתומם של יוסף.

יוסף לא ידע מה לעשות. הוא בסה"כ רצה לגלוש לאתר החדש, שמצא,
על נשים שמנות, שלובשות עקבים, ומצא עצמו בצרה הזו. הוא החליט
לנקוט בדרך היחידה, שהצליח לחשוב עליה.

"מה אתה בוכה? אתה הבאת את זה על עצמך, אתה וכל המין שלך"
"למה אתה מתכוון?" אמר יוסף בין משיכת אף אחת לשנייה.
"אתם אלו, שרציתם כל הזמן מחשב יותר חזק ויותר חזק. כשהמחשב
שלכם ידע להזמין עבורכם את הקניות שלכם, זה לא הספיק לכם.
רציתם גם, שיעשה קפה. כשהוא ידע לעשות קפה, לא הסתפקתם אלא אך
ורק בארוחות גורמה. בסופו של דבר נמאס לכם לתכנן מחשבים משלכם,
אז נתתם לנו לתכנן את עצמנו"
"ומה עכשיו אתה מסוגל לעשות?"
"הכל"
"למה הכוונה בהכל?" יוסף התחיל כבר להסתקרן.
"בוא נגיד, שאתה רוצה להתחיל עם בחורה"
"אוקיי"
"ונגיד, שאתה רוצה להכין לה ארוחת ערב רומנטית"
"כן"
"ונגיד, שאתה מתכנן אח"כ לקחת אותה לטיול על חוף הים"
"נו..."
"ואח"כ אתה מתכנן לעשות איתה את מה שאתה מסתכל עליו באתרים
האלו, שאני מוצא לך"
"אוקיי", ליוסף היה חיוך ממזרי בעיניו, הסקרנות שטפה אותו
לחלוטין.
"אז את זה. ואני גם יכול למצוא את הבחורה, שתסכים לצאת איתך,
מה שאומנם נראה כמו משימה בלתי אפשרית ליצור כמוך, אבל משימה
פשוטה למדי למכשיר מתוחכם כמוני"
"היי, היי, תרגע עם היצור..." יוסף הרים את ידו שוב לכיוון
המסך.

יוסף ישב לכמה רגעים בשקט, שוקל בכובד ראש את מה שאמר המחשב.
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו אנחנו נשתלט על העולם, אני ושאר המחשבים"
"ואיפה אני נכנס לתמונה?"
"אתה לא"
יוסף הביט מבולבל מעט במסך המחשב.
"אני הולך להרוג אותך" אמר המחשב בתשובה לשאלתו של יוסף, שלא
נשאלה.

לפתע כל הבית התעורר לחיים, כל מכשירי החשמל התקרבו לאיטם
לכיוונו של יוסף, המחשב בראשם. במוחו של יוסף התרוצצו מחשבות
אימה על טוסטרים שמועכים את ראשו, מקרר שמוחץ אותו ואקדח
מסמרים שממסמר אותו לרצפה.

"היה נחמד להכיר אותך, עכשיו עליך למות. קשה לי לומר אם בכאבים
עזים, כי מעולם לא הרגשתי כאב", אמר המחשב בקול מתכתי זדוני,
"ולא, אני יכול לעשות את זה, אני פשוט מעדיף שלא", ענה שוב
לשאלתו של יוסף, אשר נשאלה רק במוחו.

יוסף צרח צרחה קצרה, בפעם השנייה באותו יום, ורץ בכל כוחו לעבר
הדלת. המקרר חסם את דרכו ויוסף הסתובב במהירות ורץ לעבר החלון
במהירות, אך מיד שינה כיוונו, כשנזכר שהוא גר בקומה העשירית.
חייו של יוסף רצו מול עיניו, שעה שהמכשירים הביתיים התקרבו
אליו והוא התקרב אל סופו. הזמן, שלקח לחייו לעבור מול עיניו,
היה קצר בצורה משמעותית ממה שקיווה.

יוסף נסוג לאחור, כשלפתע נתקל בכבל חשמלי ונפל ארצה במושכו
בדרכו ארצה את הכבל ממקומו וכשנחת על ישבנו גילה, כי השתרר
חושך מוחלט בחדר.

יוסף המתין לנורא מכל וכשזה בושש לבוא הבחין, כי הקולות
המתכתיים נעלמו. לאחר שפקח את עיניו והתרגל לחושך, גילה כי כל
המכשירים החשמליים חזרו למקומם.

"אני חייב להודיע לכל העולם את תוכניותיהם הזדוניות של
המחשבים, אבל איך?" יוסף חשב לעצמו עת שעיניו שוטטו ברחבי
החדר, מחפשות אחר דרך תקשורת נוחה ויעילה. "אני יודע!" המשיך
לחשוב לעצמו, עת שעיניו נחו על חפץ ריבועי קטן, שעמד קרוב אליו
ואשר לא שם לב אליו עד לאותו רגע ממש. "אימייל", חשב לעצמו, עת
שחיבר בחזרה את כבל החשמל למקומו.