הלקוח הבא שלו עמד בכניסה. הוא לא נכנס מיד. זה נתן לו אפשרות
לבחון אותו: בחור גבוה, תכול עיניים ובהיר שיער, לבוש בבגדים
צבעוניים.
-"אתה יכול להיכנס". אמר, תוך שהוא לוחץ על כפתור ההקלטה
ברשמקול.
הוא ניסה להיות נחמד, כמה שיכול היה. זה מתפקידו - אך נראה
שהבחור לא שמע, ואם כן - לא הקשיב. מכל מקום, הוא לא הביט
לכיוונו כי אם מעליו, אל החלון הגדול.
-"שב בבקשה," הוא הפציר. הזמן, אומנם, של הבחור, אך הוא לא אהב
לבזבז את הזמן, מה גם שבשעה שמונה יש לו פגישת צוות של
הפסיכולוגים של הקליניקה. הוא הביט בשעונו. שבע ושתי דקות.
הבחור התיישב. הוא שקע במושבו, עד שראשיהם היו באותו גובה,
ורגליו נעצרו בקיר של החלון.
-"ערב טוב, אדון..."
-"דקל. לא אדון, אבל כן דקל. דקל קורן. נעים מאוד, דוקטור."
אמר, והושיט את ידו ללחיצה. מאוד לא מקובל - אבל, שיהיה. הוא
הושיט את ידו קדימה, נותן לבחור ללחוץ את ידו כרצונו. הבחור
לפת את כף-ידו ולחץ חזק מאוד - עד הרגיש שידו כמעט ונתלשת,
והחווה תנועה שהוא רוצה לסגת. הבחור הרפה, והוא החזיר את ידו
מהר לכיסו.
כעת עליו להתחיל בנוסח הרגיל:
-"אז דקל. דקל, אתה רוצה לספר לי על עצמך מעט? היכרות?" אם לא
היו המילים האלו שגורות בפיו, ודאי לא היה מצליח לומר אותן,
אחרי מה שקרה.
הבחור נראה חושב מעט, ולבסוף אמר:
-"אני נולדתי בט"ו באב התשל"ט, למשפחה מאושרת. אני הצעיר מתוך
שלושה בנים ושתי בנות."
הוא הקשיב לכל מילה, וחייך מתחת לשפם. ט"ו באב... זה שבוע אחרי
יום הולדתו שלו - או שזה בעצם שישה ימים קודם. כך הוא מעדיף
לחשוב. עכשיו.
-"כן," הוא המשיך, "וגרים בצפון, בארבל. אני כבר לא גר שם, אבל
אני עדיין מבקר..." הוא השתהה. לא היתה בו נימה של סיום משפט,
ונראה שהוא כלל לא מסתכל עליו, כמו קודם. הוא הביט בשעונו. שבע
ועשרה. איך שהזמן טס! והוא... חולם לו.
-"אתה עדיין מבקר ו..." ניסה להחזיר אותו לקרקע המציאות.
הבחור ניער את עצמו.
-"מצטער, אני פשוט לא מצליח להתיק את עיני מהשקיעה. יופי של
חלון יש לך פה. בטח גם הזריחה נראית פה נהדר. זריחה זה הרבה
יותר יפה משקיעה."
הוא רכן לעבר הדו"ח שעל שולחנו, ורשם בו: "הוזה... חולם...
בעיה: עוד לא אובחנה".
-"מה אתה עושה בחיים שלך?" שאל. זו באמת היתה שאלה מפגרת,
אפילו כשהיה סטודנט לפסיכולוגיה לא חשב לשאול את הפציינטים שלו
שאלות כאלו! אין ספק, מאז אותו יום... הוא כבר לא אותו בן-
אדם.
-"מה זאת אומרת?" הבחור הזדקף מעט. "אני חי... 'אני חיה לי
מיום ליום'..." פיזם לעצמו.
הוא כבר לא הצליח לחייך. הבחור הזה, היה בו משהו מוזר, ללא
ספק. אבל בשביל זה הוא כאן... אה... והנה כבר שבע ורבע... אם
הבחור הזה לא ידבר על מה שעל ליבו, בזמן הקרוב, הם לא יגיעו
לכלום היום.
אך לפני שהוא הצליח לחשוב על שאלה מכוונת מתאימה, הבחור המשיך
לדבר. זה בסדר. זה טוב.
-"החיים שלנו, בארבל- טובים. אנחנו יוצאים לטיולים כל חופשה.
וכל שבת אנחנו ביחד. ויש את החברים מהמושב, וגם מאיפה שאני גר
עכשיו, בטבריה... נחמד שם. זה מאוד חשוב לי לגור ליד הכינרת,
בצד המערבי שלה."
עכשיו הוא צריך לשאל למה. למה הוא לא שאל? למה הוא לא שואל?
ככה מתנהג פסיכולוג גרוע. בקצב הזה עוד יפטרו אותו. אבל לא היה
לו איכפת. במקום זה, הוא החליט לשאול את הבחור:
-"יש איזה דבר, שאתה רוצה לספר לי, לומר לי, לחלוק איתי?"
הבחור הזדקף במושבו מלוא קומתו, כעת ניכר היה ההבדל ביניהם.
הוא הביט עליו מלמעלה למטה.
-"כן. אני רוצה לשאול אותך שאלה."
-"שאל בני ונען!" השיב לו במליצה. זה היה נחמד. הבחור חייך,
ונשען קדימה, לכיוונו. הוא הביט לתוך עיניו, במבט עמוק מאין
כמוהו. היה נדמה לו שיוכל להפליג בעיניו הכחולות של הבחור - אך
השקיעה השתקפה בעיניו, כמו מים שקטים שהאש בוערת בתוכם.
-"שאלתי היא, האם איבדת מישהו שיקר לך בזמן האחרון?"
שקט. הוא קפא במקומו, והרגיש איך עורו מתחיל להחליף צבעים עקב
השאלה הבלתי צפויה. מאיפה זה בא? מה פתאום... אך הוא ענה, הוא
הרגיש שהוא היה צריך לענות...
-"כן."
הוא השתדל שלא לדמוע. הוא הפליג בזכרונות... כל הרגעים
המאושרים ביחד... שלו, ושלה. שלהם. והכל נגמר, נקטע, בבת אחת.
זהו.
-"רוצה ממחטה, דוקטור?" שמע את קולו של הבחור. כעת גם הרגיש יד
על ראשו. יד גדולה ומנחמת, יד של אמא, יד של אבא, יד שלה.
הוא ניסה להדחיק, מחה דמעה, וקינח את אפו בממחטה שהופיעה
משום-מקום.
-"אני מאוד מצטער... דוקטור..." ניסה הבחור, שכבר נסוג.
-"אני מבקש שלא תדבר על זה!" אמר בתקיפות, "לא נחזור לזה..."
הוא נרגע מעט. "כעת, למה שאלת אותי... אולי לא הייתי צריך
לענות... לא, לא הייתי צריך לענות..." הוא חשב רגע. הבחור הרי
לא סתם שאל את השאלה כנראה ש... "אבל אתה איבדת מישהו בזמן
האחרון?... ובכלל?" שאל, מצפה לתשובה הסרורה מאליה.
הבחור התנשם, ואז הניד את ראשו לשלילה.
מה... אז... הוא כבר כמעט לא ידע מה לומר. הבחור הזה... הדקל
הזה, הוא... הוא... מה הוא רוצה? מה הוא מחפש כאן?
-"אם כך, מה מעיק עליך, אני כאן כדי לעזור לך..."
-"אבל אני, באתי הנה... כדי שתעזור לי. הדברים שלי עדיין לא
נאמרו לאוזן אחרת, שלא מכירה אותי. ואם הם לא ייאמרו כך...
השקיעה מכאן כל-כך יפה, אך היא נגמרה. אבל לפי שעונך, יש לנו
עוד זמן, כן?"
הוא הביט בשעונו. כן - עכשיו עשרים וחמישה לשמונה. עוד עשרים
וחמש דקות.
-"כן, יש לנו. אז..." האם ישאל אותו או לא?...
-"מה רע לך... מה?!" הוא הדחיק את הביקורת העצמית על ההתפרצות
הזו, כי הוא כבר לא היה יכול יותר.
הבחור התנשף שוב, ואז אמר בקול ברור:
"כבר אמרתי לך. אני באתי לכאן כדי שתעזור לי. אולי אנחנו
שותפים לצרה..."
כעת הוא כבר היה מבולבל לגמרי.
-"רגע... הרי אתה אמרת שלא איבדת אף אחד שקרוב אליך!"
-"נכון, אבל אני מתגעגע אליו. מאוד. וכל לילה אני הולך לקברו
ליד הים, ובוכה. רק שהדמעות מסרבות להיקלט במצבה הקרה. אך
כשמגיע היום, אני הולך לחוף, והכי טוב, בצוק ארבל, עת זריחה.
אז, כשהשמש מפציעה, ומשבצת כתמי אור זכים על המים השקטים של
הכינרת, ואני רואה ושומע אותו - בשמש, שעולה וצובעת את העולם
מחדש, ובקרניו הפרושות כזרועות הוא חובק אותי, כמו פעם, ואז
אני יודע - אני יודע שהגיע יום חדש." דקל קם, והושיט ידו
ללחיצה. הם לחצו ידיים, והבחור עזב את החדר וסגר אחריו את
הדלת. על הדלת, כרגיל, היו רשימות של המטופלים, וכל הפתקים
הרגילים. הוא לא רצה להסתכל לשם. הוא הסתכל במכתבה. היה שם פתק
שלא היה קודם, ועליו מספר טלפון. הוא נטל את הפתק ושם אותו
בכיסו. כעת הביט בתמונה שלה. היא מחייכת, היא רוצה משהו... היא
רוצה שהוא לא יפסיק את ההקלטה. היא רוצה שהוא לא ילך לישיבה
בשמונה - וזה באמת, גם מה שהוא רוצה. אבל היא רוצה עוד משהו.
היא גם רוצה שהוא יסובב את הכיסא. הוא סובב אותו. הירח זרח
מלמעלה. אולי היום הוא הפסיד את השקיעה, וממילא כבר היו לו
שקיעות בחייו, אבל אם יחכה כאן עוד כמה שעות... או אז, הוא
יזכה לראות את הזריחה.
ואכן חיכה. והנה אורות ראשונים ביצבצו באפלה הנוראה, והשמש
החלה עולה במרום ושולחת את קרניה לכל עבר, ואליו... כן, היא
מביטה אליו, וחיוכה קורן. צדק דקל, כשאמר, זריחה זה הרבה יותר
יפה משקיעה. ואולי הוא יזכה לראות עוד הרבה זריחות!
אך בזריחה הזאת, לראשונה, הוא רואה אותה. וכעת ידע. הוא ידע,
שיום חדש הגיע.