זו כבר היתה כוס הקולה הרביעית שלו מקץ שעה, והצ'יווי השלישי.
מחר דיאטה. אילו לפחות היה יוצא להתעמל. אילו לפחות היה יוצא
להתעמל מעט, אך הוא דבק בכלל של "שרפת קלוריה", שלא מנע ממנו
לפתח כרס נאה, שלא היתה על גופו מעולם. הוא לא זכר איך פינה
לעצמו כל-כך הרבה שעות בחייו, אך עובדה שכך הסתדרו הדברים.
קשה היה לו לקום מכורסת-הטלוויזיה הנוחה -  ואם כבר קם רגליו
הובילוהו ישר למטבח. אתה חייב לעשות משהו עם עצמך, אמר לעצמו.
הטלפון עמד על כוננית ליד הכורסא. הוא העמיד אותו שם בכוונה,
אולי מישהו יתקשר - ואז הוא יענה בקלות. אף אחד לא התקשר. שבע
שעות שהוא ער, ואף אחד לא התקשר. גם תיבת הדואר-האלקטרוני שלו
היתה פתוחה, ככה, כשיש הודעה חדשה, מושמע צליל התראה. אך שום
צליל כזה לא נשמע - לא בשבע השעות שהוא ער. הוא הביט אל קצה
המסדרון, שם דלת הבית. לאחרונה הגביר את עוצמת צלצול- הפעמון,
שהוא ישמע אותו גם אם יהיה רעש, והוא יוכל לפתוח. רק פעם אחת
נשמע הצלצול היום, וזו היתה השכנה. היא ביקשה סוכר קצת, אם יש
לו. אין לו. לפחות בפעם האחרונה שהוא בדק. יש לו רק חומץ ומלח
ופלפל, ואפילו קצת קקאו. הוא העדיף לסגור את הדלת לפני שהשיב
לה; כיצד יוכל לעמוד ולומר למישהו: "אין לי סוכר." זו בושה -
אך בבית שלו אין סוכר. הוא מקווה שהיא לא נעלבה, אבל באמת לא
היה לו מה לומר.
עכשיו בער בתוכו: "קום ועשה מעשה!" לפתע הוא הרגיש שהוא נטען
במעט כוח לפעול - הוא נטל את שפורפרת הטלפון וחייג את המספר של
חברו הטוב. תפוס. מיותר לנסות אצל הידיד האחר שלו - הוא מן
הסתם מדבר עם חברו הטוב - חבל על המאמץ. כעת ניסה להתקשר לאחד
מהחבר'ה של המועדון, בו לא ביקר זמן רב. הוא חיכה שלושה
צלצולים, ארבעה צלצולים - אין תשובה. הוא מיהר לנתק. מובן
שאיננו בבית, הרי  יש לו משפחה - הוא עסוק והוא מאושר. אבל
אני, אמר לעצמו, לי יש את כל הזמן שבעולם ואין לי כלום. פשוט
כלום. הנה, כבר ניסה להתקשר לשלושה אנשים, וכולם לא זמינים.
לכולם יש מה לעשות עם עצמם, ורק הוא בודד - גלמוד.
כעת הטריח את עצמו אל המחשב. האם יהיו הודעות חדשות על המחשב?
"שומר המסך" מרצד סימן שלא השתנה דבר על גביו למשך עשר דקות
לפחות, אם כן - אין אפילו טעם לבדוק - מובן שאף אחד לא שלח לו.
אפילו לא "היי" קטן. אפילו לא "מה המצב" מסריח!


הוא ברח אל הדלת, פתח אותה ועמד במפתן - אך כשל. אור היום צרם
לו. הוא לא דמיין את עצמו פוסע בשביל החוצה - בלעדיה.
כעת חזר לחדרו. הפעם יביט במראה. הוא הביט בעצמו. כיצד השתנה!
השערות, הזקן, הכרס, שבאו במקום החיוך... והיא. היא לא היתה
שם. היא כן היתה בתמונה על הקיר ליד נר-הזיכרון. היא כן היתה
באלבום התמונות, יחד איתו ויחד עם החברים וכל החיוכים שלו,
ושלה, ואיתה.
הוא כרע על הברכיים, מבכה את גורלו, מבכה אותה, מבכה את כל מה
שנלקח ממנו. הטלפון צלצל. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. "שתוק!"
צעק. הוא תפס את הטלפון וזרק אותו באלימות על הרצפה. הצלצול
הפסיק. כעת המשיך לבכות, את היום המקולל ההוא, היום שבו כך
פתאום - נאלץ לקבור אותה, ויחד איתה גם את חייו.

זו כבר היתה כוס הקולה החמישית שלו מקץ שעה, והצ'יווי הרביעי.
מחר דיאטה. אילו לפחות היה יוצא להתעמל. אילו לפחות היה יוצא
להתעמל מעט, אך הוא דבק בכלל של "שרפת קלוריה", שלא מנע ממנו
לפתח כרס נאה, שלא היתה על גופו מעולם. הוא לא זוכר איך פינה
לעצמו כל-כך הרבה שעות בחייו, אך עובדה שכך הסתדרו הדברים.