כולם אהבו אותה, את יופייה, היא הייתה יפה. היה לה יופי טהור,
מלאכי, המתיקות נטפה ממנה. גלי שערה גלשו מעבר לגבה ואף אחד לא
הבין את הייחוד בעיניה ששידרו טוב לב, הבנה טהורה ומסתוריות
עמוקה. גופה היה רזה וזקוף, בעל השראה לכל צייר. כולם אהבו את
השקט שבה ואת החיוך הכובש שלה בכל פעם שהיו מביטים בה.
היא הייתה בערך בשנות העשרים לחייה, מאוד צעירה. שמועות אמרו
שהיא נישאה בגיל מוקדם מאוד, אולי בגלל ההורים שלה שהחלו לחלות
בילדותה.
במשך חייה עם בעלה החיוך שלה החל להתפוגג. כולם שמו לב לזה,
כולם ראו עצב בעיניה, אך לא העזו לשאול שום דבר. היו שמועות
ודיבורים מהשכנים על צעקות שבקעו מביתה, בכי ודברים נשברים
מקירות הדירה שלה ושל בעלה, אך הם לא העזו לשאול שום דבר.
דיברו על העניין כמה פעמים, אך כשהם היו רואים אותה היו מביטים
בה ברחמים, כמו דגים קטנים שלא מסוגלים לכלום, ונכנעים
לשתיקה.
במשך אותו זמן ראו אותה יוצאת עם חולצות ארוכות בקיץ, משקפי
שמש בחורף, וסימנים על פניה שטושטשו מעט באיפור. כולם ראו,
כולם שמעו, כולם ידעו וכולם שתקו. אף אחד לא העז לשאול, כולם
התרחקו, רחוק ככל האפשר.
במשך הזמן ראו את בטנה תופחת, שמועות אמרו שחיים חדשים צומחים
בבטנה, אבל אף אחד לא התעניין לשאול, כולם העדיפו לדבר על זה
כשהיא לא שמעה. כולם ראו איך היא נשארה עדיין רזה ויפה, למרות
הבטן שגדלה והשיער שהתקצר וכמעט לא ראו את עיניה בגלל משקפי
השמש שהסתירו.
הם ידעו הכל, כל פרט בבירור ועדיין המשיכו לשתוק.
יום אחד שמעו השכנים רעש חזק שבקע מביתה, וכשהרעש פסק, ראו
אמבולנס שמגיע אל עבר המקום, רעש הסירנה העיד להם שקרה משהו
נורא. השכנים נבהלו, החלו להציץ מתוך החלונות כעכברים קטנים
המסתתרים מהאכזריות ופוחדים לצאת. הם ראו חובשים מוציאים אותה
מדממת אל תוך האמבולנס. הם ראו אותו לידה, אולי בוכה ואולי לא.
כשהכניסו אותה לאמבולנס הם שמעו צרחה, הראשונה והאחרונה שלה.
הם ראו הכל, שמעו הכל וידעו הכל, אך בכל זאת שתקו, והם המשיכו
לשתוק גם כאשר קברו אותה. הם בכו, כן, גם הוא בכה. הם המשיכו
בחייהם, אבל הם שתקו. בשתיקתם הם הרגו אותה, את היופי שלה ואת
הזכר הנעלם שלה. ובכל זאת הם המשיכו לשתוק.