מי אמר, שהבחירה הנכונה היא לחיות, אם לא מצאתי את מקומי בעולם
הזה? אז אולי בעולם הבא יש נחמה? זהו סיפור על ילדה, שלמראית
עין נראית רגילה, אבל אם תחפור למעמקי נפשה, תראה אין סוף
צלקות, שמכתימות את הנשמה ומעכירות את הלב בכל כך הרבה כאב. אז
אולי, אולי המוות הוא הפתרון לגאול אותה ואת אוהביה מכל אותם
ייסורים, מאותו בכי לילי חרישי, מאותה תקווה שנמוגה בנשימה
אחת, מאותה ילדות שהלכה ולעולם לא תחזור.
אם הייתי פוגש אותה ברחוב, הייתי חושב שהיא סתם עוד אחת. אבל
כשהייתי מסתכל לה בעיניים עמוק עמוק, היה שמה כאב, כאב שלא
נגמר אף פעם, מין עצבות כזאת על אותה ילדות מטושטשת, שנאבדה עם
השנים, עם הרצון לרצות את כולם, עד שכבר שכחה מה הוא רצונה
שלה.
אולי אם הייתי מדבר אליה, זה היה נגמר אחרת. אבל אחזה בי
הרגשה, שהיא יודעת מה היא עושה ושאין בה טיפת חרטה. אולי הכאב,
שהיא ספגה, היה עמוק כל כך, שזה באמת הפתרון היחיד שנראה,
המפלט מאותם זיכרונות איומים. אבל אף פעם לא שאלתי, אף פעם לא
ביררתי. פחדתי להגיע למקומות אפלים. רק חלקי סיפורים שמעתי. את
האמת העירומה מעולם לא קיבלתי, כי מעולם לא בדקתי. אבל ברור,
שמשהו ריחף מעליה, מין ענן שחור ושורף, ענן עמוס צער ויגון. מה
כבר יכולתי לעשות?
היא הייתה בכיתה ז', כל כך צעירה, אבל הנסיבות הכתיבו מציאות
לגמרי שונה. היא הייתה אישה, האימא של החבורה. כולם אהבו אותה
ובאו אליה בעת צרה, והיא בכולם טיפלה, על כולם כל כך גוננה,
כאילו ידעה, שהזאב עומד מחוץ לדלת ומחכה להזדמנות. אבל אז עוד
לא ידענו, שגם היא בסך הכל כבשה תמימה ושגם לה הזאב אורב. לא
ידענו, שהוא כל כך מסוכן. אבל היא ידעה. ידעה ושתקה.
לבית שלה היה אסור לבוא. כשהיינו באים לקחת אותה, היא תמיד
הייתה מחכה בכניסה כאילו פחדה ממה שנראה ואנחנו בכלל לא דמיינו
מה בפנים מחכה. נתנו לה לשקר לנו ויותר גרוע, לעצמה. עם החיוך
הכובש שלה הייתה אומרת, שהכל בסדר ושמה שלא בסדר יסתדר מעצמו,
כי ככה הדברים, תמיד מסתדרים, ואולי זה הכל היה מתוכנן ולא
בהחלטה של הרגע כמו שהרופאים אומרים, אולי זה היה הסידור. אבל
הסידור הזה לא מתקבל על הדעת, איך הייתי כל כך עיוור? או
שידעתי ופשוט התעלמתי?
מעולם לא פגשתי או ראיתי את אבא שלה. הוא עזב אותה, כשהיא
הייתה קטנה. היא תמיד האשימה את עצמה. אולי אם אימא שלה לא
הייתה שולחת אותה לאין סוף פסיכולוגים, היא לא הייתה מרגישה
הבעייה. אבל היא הרגישה כמו שלט שבור, שיש לתקן. היא הרגישה
דפוקה וכל כך מיותרת. היא לא דמיינה בכלל כמה היא חשובה
מבחינתה. היא הייתה סתם עוד עלה נידף ברוח, שלא משנה מה יקרה
לו. את אימא שלה הכרתי במעורפל, רק שלום ומה שלומך. תמיד היא
נראתה לי לא בסדר, אבל כנראה זה הייתי אני, הרי שמעתי את
הסיפורים, שרצו בין האנשים. וכשאתה יודע מה בן אדם כזה עושה,
הוא לעולם לא ייראה לך בסדר, גם היא ידעה את זה, אבל פשוט פחדה
להודות, כנראה. המחשבה לקחת את החופש לאיש, שנתן לך אותו, זו
מחשבה איומה, אבל מצד שני לא הייתי מגדיר את מה שהיה לה כחופש.
היא הייתה אסירה בהכחשה, אסירה של החיים, של הנסיבות, של האהבה
שלה. כל אלו הכתיבו לה מה לעשות, והיא פחדה, כי היא ידעה, שאין
לה חופש בחירה אמיתי. היא כמו רובוט, עושה מה שצריך לעשות.
בחודש האחרון העיניים שלה היו כבויות. מעולם היא לא נראתה כל
כך עצובה. משהו קרה, משהו התרחש מתחת לפני השטח ומעליה. יכולתי
לצפות  שזה בא, ובתת מודע צפיתי את זה, אבל פשוט התכחשתי
למחשבה האיומה. הרי מוות זו כזו בחירה מזוויעה, אבל אולי גם
זאת לא הייתה הבחירה שלה.
יום רביעי אחד היא לא הגיעה לבית ספר, כאילו נעלמה מעל פני
האדמה. כבר אז הייתה לי תחושה רעה. משהו רע הולך לקרות וזה
יפגע בכולנו. כל היום הסתובבתי בפחד נורא, כאילו סוף העולם
הגיע. פחדתי, פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. הפחד הכי נורא הוא
מהלא נודע, אחרי יום שלם של חרדה שבו כלום לא קרה והלכתי לישון
בשלווה גמורה, עם הידיעה שמחר יום חדש ועוד יממה מאותו סיוט
נורא עברה. על הבוקר קיבלתי השכמה ואז הודיעו לי את הבשורה
הרעה, היא מתה! היא מתה! למה היא התאבדה?
שעות הלכתי כמו זומבי. הייתי באזור דמדומים, לא הבנתי, לא
רציתי להבין, למה היא עשתה את זה?
שנאתי אותה כל כך באותו רגע. איך היא יכלה ככה ללכת, בלי
להיפרד, בלי להגיד שלום.
לאט לאט הכל התבהר. אחרי חקירה של המשטרה כל הפאזל הדפוק הזה
התחבר לי בראש כאילו זה מובן מאליו. הייתי כל כך טיפש, איך לא
ראיתי את זה קודם? הרי הכתובת הייתה בענק על הקיר ואני לא
קראתי אותה, ועכשיו הכתובת עדין שם מגואלת בדם שלה.
בימים הראשונים של החקירה חשבתי, שזה דפוק, שזה פשוט לא
הגיוני. איך היא יכלה להיות בכת השטן הלבנה? הרי לא היה בה שום
דבר שטני או מרושע. היא הייתה כל כך טהורה או שזו רק הייתה
אשליה?
לא האמנתי. לא רציתי להאמין, אבל הפאזל מחובר. כל הקטעים
נמצאים, הכל מובן מאליו, אבל למה היא בחרה בדרך כל כך מוזרה,
כשהיא רצתה לצאת מהכת. למה היא לא פנתה אלי לעזרה, ולמה הם לא
נתנו לה לצאת, הזונות האלה. כמה היא התחננה, שרק יעזבו אותה.
היא הבטיחה לא לגלות כלום, לשתוק. כשהתחינות כבר לא עזרו והכל
נראה אבוד, היא איימה ללכת למשטרה לספר הכל, שלא אכפת לה
להיכנס לכלא. העיקר, שהם יבואו איתה. האיומים על חייה לא עזרו.
היא נשבעה, שהיא תלך למשטרה ושלא יעזור להם כלום, אבל הבני
זונות לא וויתרו. הם איימו להרוג את אימא שלה. היא חיה בפחד
שהם יגעו בה. אלוהים, איך היא יכולה לאהוב את האישה הזאת,
שהרביצה לה כל החיים? איך אפשר לאהוב יצור כל כך נתעב. אבל היא
אהבה אותה כל כך, והיא פשוט וויתרה ונכנעה. אמרה, שאם היא לא
יכולה לצאת ואם המפלט היחיד שלה זה לקחת את החיים לבנאדם, שהיא
הכי אוהבת, אז כבר אין לה למה לחיות, אין לה מה לחפש בעולם
הזה. היא בלעה 75 כדורים, מצאו אותה רק אחרי שהיא הייתה כבר
מתה. הידיעה התפשטה מהר. הרגשתי צורך להכחיש ולהגן על זיכרונה.
הרגשתי חסר אונים יותר מאי פעם. רציתי רק לברוח, לנקות את הראש
ולשכוח הכל כאילו זה לא קרה מעולם, אבל זה קרה. אני יודע, שזה
קרה. והיא לא תחזור עוד לעולם, כי היא מתה. האישה, שבעצם הייתה
רק ילדה, מתה, ואני אהבתי אותה כל חיי, מרחוק בלי שהיא תדע, כל
כך אהבתי ולא אמרתי כלום, איבדתי אותה עכשיו. היא מתה ואני
נשארתי כאן לבד בלי אהבתה ובלעדיה אז אולי המוות באמת הוא
הפתרון, ממילא אני לא חיי בלעדיה. חייתי רק בגללה ובשבילה ואין
לי אותה, אז מה אני עושה כאן? דברים בסוף תמיד מסתדרים, אבל
הסידור הזה הוא דפוק.