אף פעם לא הייתי בן אדם ממושמע, ולכן גם באותו היום כשטיילתי
להנאתי ברחובות חולון, לא צייתי לשלט האומר "נא לא לדרוך על
הדשא" ועליתי על הדשא בלא היסוס רב. מה שלא ידעתי הוא שישנה
משטרה ירוקה השומרת שאף אחד לא ידרוך על הדשא, ודואגת שמי
שדורך על הדשא יוענש בחומרה. ואמנם ברגע שכף רגלי נגעה בדשא
נשמעה אזעקה מיללת ושני אנשים צעירים אם כי שמנים החלו לרוץ
אחרי. אני כמובן לא אבדתי שניה ומיד פתחתי בריצה מהירה על מנת
לנוס מאותם "שוטרי איכות הסביבה", ואכן לאחר ריצה של כ10- דקות
הם נעלמו מעיני ולא יכולתי לשמוע אפילו את הדי צעדיהם.
מבט חטוף לסביבתי, הוביל אותי למסקנה שאין לי מושג איפה אני,
למרות שאני מכיר את חולון כמו את כף ידי וחברי אפילו מכנים
אותי "המפה האנושית". מולי נראה יער שבסופו נראה צריף קטן,
היות והייתי צמא ובעיקר סקרן החלטתי לגשת לצריף לבקש מים ותוך
כדי זה לגלות מי נמצא בצריף. כשהגעתי למקום התברר שזה בית פרטי
ולא צריף כפי שאפשר היה לחשוב, ולכן התפלאתי עוד יותר שאני לא
מכיר את המקום ומעולם לא ראיתי בית זה. דפקתי שלוש דפיקות על
הדלת ומבפנים נשמע קול כסא חורק וצעדי אדם נשמעו קרבים לדלת,
"מי שם" הוא שאל בספרדית, ואני למרות שאני יודע ספרדית לא
עניתי לו והמשכתי לדפוק על הדלת. לאחר כ5- שניות נפתחה הדלת
ואדם גבוה עם צלקת מכוערת נראה בפתח: "מי אתה"? שאל בספרדית,
ואני שהבנתי שמשהו פה לא בסדר התחלתי להסתובב ולברוח אבל ברגע
שהסתובבתי נשמעה שריקה ומבין העצים יצאו 10 אנשים חסונים שתפסו
אותי בכוח ודחפו אותי לתוך הצריף. אחד מהם הכה אותי בראשי ושאל
אותי מה אני עושה פה? עניתי לו אני בסך הכל רציתי קצת מים.
לאחר שהשתכנע שאינני מרגל מסוכן החליט להרדים אותי ולהמשיך את
החקירה אח"כ.
כמה זמן ישנתי אני לא יודע, אבל כשהתעוררתי לא זכרתי כלום,
הזיכרון שלי שב אלי רק כחצי שעה מאוחר יותר. הבן אדם שהכה אותי
מקודם הסביר לי עכשיו שהגעתי לסניף של המחתרת הבסקית בישראל
(מה המחתרת הבסקית עושה בישראל? חשבתי בלבי ולא מצאתי תשובה)
ומכיון שגיליתי את הסניף, אמר האיש, וראיתי את האנשים עלי
להצטרף לשורותיהם של המורדים הבסקים, הוא הסביר לי שהם מתאמנים
מתחת לאדמה ולאחר שהאנשים מוכנים הם נשלחים לספרד לעשות
פיגועים במדריד או בבילבאו. כששאלתי אותו מה יהיה איתי הוא
הסביר לי שהיות ואני יודע ספרדית כל כך טוב הם לא יחסלו אותי
אלא אני אשאר פה ואצטרף לשורות המחתרת הבסקית. משום מה הרעיון
קסם לי חשבתי שזה יכול להיות כיף להלחם בחוק ולהיות מבוקש
בספרד, התחלתי להרגיש כמו אדם חשוב. לאחר שהסכמתי להצעת האיש
הוא הוריד אותי למטה אל בסיס האימונים של המורדים בישראל, שם
ראיתי כ50- אנשים שחלקם הכרתי כמו את חברי הטוב נדב שנעלם לפני
כחצי שנה או את השכנה שלי דפנה שנעלמה לפני שבועיים, הבנתי שגם
אני לא אראה יותר את בני משפחתי, אבל משום מה זה לא הפריע לי,
להפך רק חיכיתי לרגע שאני אתחיל להתאמן.
למחרת לאחר ארוחת בוקר גרועה (קורנפלקס עם קטשופ) התחלנו
להתאמן, האימון הראשון היה מלחמה בשורים בלא כלי נשק, מיותר
לציין מה השור עשה לי, הוא פשוט קרע אותי ושבר אותי לגמרי,
לאחר מכן היה האימון הבא להכין פצצה בלי הדרכה, כמובן שאני
הייתי היחיד שלא הצלחתי (מאיפה דפנה יודעת להכין פצצות, לא
הצלחתי להבין), ואז מפקד המחנה לקח אותי לחדרו והזהיר אותי שאם
לא אצליח במשימה הבאה אאלץ לבלות את הלילות הבאים במרתף שמשמש
כחדר עינויים ואאלץ לעבור עינויים קשים, אבל אני שלא אהבתי
להקשיב למבוגרים לא התייחסתי ברצינות לאזהרה וגם בתרגול הבא
(קליעה למטרה)זלזלתי ולא ניסיתי ואן שילמתי ביוקר, את הלילות
הבאים ביליתי בחדר חשוך טחוב בלא אויר, מים או שירותים, חדר
המלא בעצמות של אנשים שישנו פה לפני אבל לא גמרו את הלילה,
החדר שרץ חיות שלא הפסיקו לעקוץ אותי ולהשמיע קולות.
לאחר כשבוע כבר התחלתי להראות שיפור ובתוך חודש נבחרתי למכין
הפצצות מספר 1 של החודש. כעבור מספר ימים הודיעו לי שבתוך
יומיים אני, נדב ודפנה, נצא למבצע שמטרתו לפוצץ את מטה המשטרה
במדריד. לאחר כיום יצאנו לדרך מלאי התרגשות ואז התחילו להתגנב
ללבי חששות: מה יקרה אם נתפס? מה יקרה אם תהיה לנו תאונת
עבודה? התחלתי להתחרט על כל העניין אבל ידעתי שאין לנו מה
לעשות! גורלנו נחרץ. המסר היחיד שאני רוצה להעביר לדורות הבאים
הוא שאם אתם רואים שלט האומר :"נא לא לדרוך על הדשא" תצייתו
לו, אחרת תמצאו את עצמכם מתפוצצים במדריד...