[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זאב שחף
/
מריומה השובבה

הייתי במילואים ליד עזה. מקום לא נעים. בסיור בוקר, ליד בית
לאהיה, ראיתי מרחוק, בקצה שדה שנקצר, עננת עשן קטנה עולה מתוך
ערמה שחורה. הסעתי את הג'יפ למקום. הערימה השחורה הייתה בעצם
בדואית קשישה שישבה ובררה שיבולי חיטה מן הקש. בפיה הייתה
מקטרת שהעלתה עשן חריף.
לא בכל יום אתה פוגש אישה עם מקטרת. יש לי בבית אוסף נאה של
ארבעים מקטרות, וחשבתי שהמקטרת של הגברת ראויה להתכבד במספר
ארבעים ואחת, באוסף. ניהלנו משא ומתן קצר, ("זה היה של בעלי,
אללה ירחמו, שווה הרבה כסף"), והמקטרת הייתה בידי. שבתי לבסיס
ושם קרצפתי אותה מלכלוך ופיח. הפכתי אותה ומצאתי סימן מטושטש
על תחתיתה. הייתה כתובה שם אות אחת, בעברית! האות מ'.
ומכאן הגעתי אל מריומה. איך הגעתי? יששכר, שקוראים לו סאסי,
וכולם מכנים אותו "כושי", זכה בה אצלי, לאחר התערבות על הפסקת
עישון סיגריות. אימו, מריומה, שגרה בשכונת נוה שלום, זיהתה את
המקטרת, והעניין עורר התרגשות רבה.
"הבעל השני שלי, שנעלם", היא מספרת לי, "היה הפייפ שלו. ואחר
כך סידרו לי גט עם שליח. זה היה בזמן של המנדט. וקניתי לו
מתנה, שיראו שהוא מכובד, כמו האינגלים. ולא נרגילה, כמו אסלנו.
ועשו לי בפייפ האות מ', יעאנו מריומה".
ישבנו במרפסת בין הפחים עם הפרחים וצמחי התבלין, ושתינו תה עם
נענע, שהריח שלה מגיע לדברי מריומה מהשכונה ועד תחנת אג"ד.
בגינה הבריקו הפלפלונים באדום עז ובירוק כהה. "אתה, אם תאכל
אחד כזה, יביאו לך מכבי אש, בשביל השריפה בפה!"
"וזה", הצביעה על שורת צמחים מרובי עלים בירוק עז, "זה הסם
שלנו, זה גאת".
אישה זקנה מריומה. אבל נראה אותך אומר את המשפט הזה בקרבתה.
בסך הכל, לדבריה: נולדתי יותר מוקדם. כשהעולם היה קטן יותר
והחיים הלכו לאט. ונכון שמריומה אולי אינה יודעת להפעיל
מיקרוגל, ואפילו מתקשה בשלט-רחוק של הטלוויזיה. לעומת זאת, יש
בה חוכמה גם בלי כפתורים חשמליים. רק שני אביזרים מודרניים
אימצה לה מריומה: שעון שקיבלה מאחד מבעליה, (היו לה שלושה
כאלה) וכן משקפיים.
"היום", היא אומרת, "כבר לא שמים את השעון לאוזן לבדוק אם הוא
עובד. והטורקים", היא ממשיכה, "נפלו בגלל השעון. כי שעון זה
מודרניות. ומי שלא מקבל את המודרניות, נופל!"
איכשהו לא נוצרה היכרות בין מריומה לאיב-סן-לורן, ולכן הלבוש
שלה קצת לא אופנתי: מכנסיים מפוספסים סגולים פרחוניים, מתחת
לשמלה בצבע תואם. תמיד תראה אותה בשרוול ארוך, בגלל הצניעות.
על ראשה קשורה מטפחת, "שזה עושה כבוד לאישה".
לדברי מריומה, איבדו התימנים את ייחודם. "אפילו הצבע כבר לבן!
אין כבר תימנים אמיתיים. היום לא תדע מי תימני ומי אחר!"
ובכל זאת, שאלנו, איך את מבחינה?
מסתבר שלמריומה אוזן חדה: "תימני אמיתי, אסלי, לא אומר את האות
י' במילה. הוא אומר תמני, ככה, יבש! ועוד נשאר לו טיפ טיפה
המבטא של ח' ו-ע'". ועוד סימן זיהוי לתימני: "שאם הוא גר
במושב, יש לו מטבח בגודל הסלון שלך".
וכיוון שאי אפשר לשבת עם אישה תימניה בלי לדבר על מאכלים,
שאלתי בתמימות על מרק רגל. וכאן קיבלתי הרצאה ארוכה על ג'חנון
ולאחוח ומלאווח וסוגים של כעקא, שלא לדבר על זחוג בטעם אבק
שריפה.
ויש למריומה דעות מוחלטות ומגובשות, על כל תופעה בעולם, גם
כאלה שלא היית חושב עליהן. למשל: פעם, כשהעיר הייתה קטנה, היה
מגיע לכאן לונה-פארק. מריומה שמה ליבה שכל הקרוסלות (היא אמרה
"מעגילות"), סובבות נגד כיוון השעון. ולמה? כי רק ככה, יכול
הבן-אדם להרגיש שהוא "מנצח במשהו, את הזמן".
ואיך היא כינתה את הביורוקרטים של ההסתדרות עם הפרוטקציות של
פעם? ברקוביץ קו-נטוי. ועל הפוליטיקאים והתבונה שלהם, היא
אומרת: "הפוליטיקים זה אנשים שיודעים הכל. וזה כל מה שהם
יודעים!"
מריומה היא ספר היסטוריה לתולדות הישוב. היא תספר לך על שכונת
נחליאל בחדרה, ועל שכונת התימנים בזיכרון יעקב, ("כשיעקב לוי,
התמני, נהיה ראש-מועסה שמה, הברון התהפך בקבר שלו!"). היא
מכירה משפחות באלייכין ובגאולי תימן ואלישיב ובעין יעקב שבאבן
יהודה ובפורת וכפר יעבץ. ויש לה טינה כלפי היעקעס של כפר
הרוא"ה שנשאו להם נשים תימניות, "והילידו ילדים חסי חסי".
והיא תספר לך על שתילי אקליפטוס שנטע אביה בביצות חדרה, כשמנהל
העבודה היה פיינברג, ש"אחר כך הבן שלו היה מרגל בשביל
המנדטורים".
"ובשביל מה הביאו אותנו לכל המקומות האלה, הא? שהיו אומרים
שהתימניות עוזרות בית טובות, ויש להן הכוח יותר מכל גיברת
אשכנזית. וככה הביאו אותנו לנתניה, בהתחלה. ושהמשפחה רצתה לקחת
חדר בעיר, אמרו: חס וחלילה! תימנים? לא בעיר אסלנו! ונתנו לנו
לגור בחוס, על ג'יבעה. ולא הרשו לבנות בית. רק סוכה. וככה גרנו
רחוק רחוק. אחר כך, הלכנו לגור בנוה שלום".
איפה זה היה? אני שואל.
"היום זה הסוף של רחוב הרב קוק. אבל פעם זה היה רחוק. ממש
בג'האנום".
ועוד היא מזכירה, שאפילו כאשר הלכו התימנים לעולמם, נאלצו
להכשיר בית עלמין משלהם והוא קיים עד היום בצפון שכונת עין
התכלת. "כי אמרו שאנחנו לא ממש יהודים כשרים".
"ותשים לב! רק העדה שלנו זרקו. ובשביל זה יש בכל מקום שכונת
התימנים. ואין בכלל שכונת הטריפולים ושכונת המרוקאים, לדוגמא,
אני אומרת לך. ותפקידים חשובים? איפה! אף אחד לא ייתן
לתימני.."
אבל, אני אומר לה, הנה, היה יושב ראש הכנסת פעם, ישראל ישעיהו,
תימני. ומזכיר ההסתדרות שהיה שר התחבורה?
"כל הדיבורים האלה, זה סתם חרת-ומרת, (דברי סרק)", היא אומרת,
"בשביל לסתום את הפה".
להפתעתי אין למריומה טענות כלפי דת וחילוניים. "שמע משהו:
יהודי תעה ביער. פגש בשומר היער. ביקש ממנו את הדרך החוצה. ענה
השומר: יהודי אני כמוך ותקוע כאן עשר שנים. אבל אני יכול
להראות לך עשר דרכים איך לא לצאת מהיער. ככה זה עם הנוער. אני
יכולה להראות לך עשר דרכים איך לצאת מהעניין של דתי, אבל אין
לי דרך איך להחזיר את החילוני לדת".
והחוזרים בתשובה? אני שואל.
"זה בני כלאיים!" מתכעסת מריומה, "פרווה. לא בשר ולא חלב. והיה
לי הבעל הראשון, זה שהיה ישן עם משקפיים בשביל לראות את
החלומות. העיקר, לא היה כל כך דתי. אבל מה? לא איכפת לי. גזר
הפאות והזקן. אחר כך הוריד הכיפה. אין דבר. עליו השלום. כל
הבעלים שלי נפטרו עם שמחה בלב".
איזו שמחה? שאלתי.
"שהייתה לי הרבה אהבה. מספיק לשלושה בעלים", ענתה עם חיוך של
אלף קמטים, "ואולי יותר... אני הייתי, כמו שאומרים, שובבה",
הוסיפה בקריצה, בעיניים ירוקות של בת חמש עשרה. אחר כך לקחה
צרור ירוק של עלי גאת, הציעה גם לי (טעם של רעל!) ושקעה בלעיסה
שקטה.
איך הגיע הפייפ לעזה? שאלתי.
מריומה דחפה בלשונה את עלי הגאת אל שקע לחייה והחלה, בקול שקט,
לספר סיפור, שנשמע כל כך דמיוני, שאם לא הייתי מאמת אותו מאוחר
יותר בכתובים, לא הייתי מאמין.
"בשנת תרפ"ג (1923), מספרת מריומה, "הביא הדוקטור פייטלוביץ
לארץ ארבעה ילדים מאביסיניה, (אתיופיה). הילדים הלכו ללמוד
בבי"ס 'תחכמוני' בירושלים".
כאן הפסיקה מריומה, קמה באנחה ונכנסה פנימה. אחר כך שבה עם ספר
בידה והמשיכה:
"הדוקטור נסע חזרה לאדיס אבבה, באביסיניה, עם ספרי קודש ועם
איגרת אל המלכה זודיטו היא המלכה של אביסיניה. והנה, אני קוראת
לך כאן מה היה כתוב באיגרת:
ב"ה ירושלים ב' לחודש אדר תרפ"ג.
הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים הוא ירומם וישא למעלה למעלה
את המלכה המהוללה הוד מלכותה זודיטו בת המלך הגדול מנליק. מלכת
כוש.
הוד מלכותה:
הננו משתמשים, אנו ראשי היהדות, בהזדמנות נסיעתו של אחד
מגדולי עמנו למדינתך, הד"ר יעקב פייטלוביץ לבקר את אחיו, עבור
להגיש לך את רגשי הכבוד שעם ישראל רוחש להוד מלכותך ולארצך
ולהטות את תשומת ליבך להביט בעין חמלה ורחמים על אחינו בני
ישראל המתגוררים בארצך לבקש לצוות על שריך ורוזניך להתייחס
אליהם באהדה וכן לבוא לעזרתו של צירנו הנכבד ולהקל עליו את
חינוך אחיו אלה על פי דת ישראל שאחד מעיקריה הוא להיות נאמנים
להממלכה ולארץ המולדת למען יהיו אחינו אשר בארץ כוש נתינים
נאמנים ומועילים לממלכתך ולארצך תמיד כל הימים.
קבלי נא מלכה נהדרה את כל רגשי הכבוד היותר נעלים והברכות
שהננו מברכים אותך לפני האל הבוחר בירושלים בשם כל עם ישראל.
"זהו", סיימה מריומה, "וחתום על זה, הרב קוק".
מה זהו? שאלתי, מה שייך כל העניין הזה?
"הבעל השני שלי זה אחד מהילדים האלה, שדוקטור פייטלוביץ הביא.
ובגלל שהוא היה שחור, חשבו אותו לסודאני. והוא היה הולך לקנות
דברים בעזה. וכשהיו ה'מאורעות', הוא נשאר שם. ואחרי שלוש שנים
סידרו לי את הגט, עם שליח, בשביל לשחרר אותי, שאני אתחתן עם
הבעל הבא שרציתי מאוד את החתונה איתו", היא מפסיקה וקורצת.
"למה? כי חבבהו מן אוול נזרא - הייתה לי אליו אהבה ממבט ראשון,
כמו שאומרים".
נו? אני מאיץ בה.
"מה נו? הפייפ זה דרישת שלום ממנו. לא הסתדר המסכן. היה שחור
יותר מתמני. אבל מה, כמו שאומרים: אל קאריד, פי עין מאראתו -
עזאל, (הקוף, בעיני אשתו - צבי). שמה, בעזה, אולי היה יותר טוב
לו. אפילו התחתן שמה".
לא היה לנו יותר על מה לדבר. שתקנו והסתכלנו בקשישים שגוררים
את רגליהם, כמעט בשורה עורפית, לתפילת ערבית.
כולם מפלגה אחת, אני אומר, כולם עם זקן ופיאות.
"הם נגמרים לאט לאט, כמו הנרות בחנוכייה", אומרת מריומה בעצב.
היא ארזה לי צינצנת עם זחוג ועטפה צרור ריחני של עלי נענע,
בעיתון.
"ותביא לילד שלי, סאסי (סאסי עבר את גיל החמישים), טבק אנגלי.
שירגיש עם הפייפ כמו אבא שלו".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רגע, אז משמעות
השואה לאנשים זה
כמו סלט ענקי
לנו?



חסה מבינה את
השואה


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/04 10:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זאב שחף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה