כל כך רציתי אותה שזה כואב.
ישבנו, דיברנו, צחקנו, התחבקנו.
התנשקנו.
היא פחדה לנשק אותי.
פחדה שתפגע בי.
הלב שלה במקום אחר. עם האקסית. שמה נפלט לה כשפנתה אליי.היא
כועסת על עצמה.חשה כי פגעה בי. אני סולחת.
הראש שלי נודד למחשבות טורדניות וגם מעופף לו בעולמות אחרים.
חושבת מתי לספר להורים, אם בכלל. חוששת מחוסר התמיכה ש"אזכה"
בו.
"אנחנו לא מתאימות" היא אומרת.
ואני ,שמטורפת עליה בזמן כה קצר,לא מבינה למה היא אומרת את
זה.
ואנחנו נסחפות.מתנשקות, מנשקות, נוגעות.
"זה חד פעמי" היא אומרת "לא יקרה שוב".
ואני, למרות שאני רוצה שזו תהיה רק ההתחלה ושכן יהיה עוד
והרבה, ברגע של חולשה והרגשת אופוריה אומרת "בסדר".
זה נמשך. זה מתקדם.
היא מבינה שאנחנו עושות טעות. טעות שתפגע בי, בה, בחברות
שלנו.
היא מפסיקה. היא בוכה.
בלבלתי אותה.
לא התכוונתי.
עצוב לה, עצוב לי.
טלפון... שקרים לאמא. עצוב לי עוד יותר. אני בוכה.
היא מלטפת, מרגיעה, מחבקת.
אין כמוה. היא כל מי שרציתי ויותר. כל מי שחיפשתי בחודשים
האחרונים.
היא מדהימה.
אבל אנחנו לא מתאימות לדעתה, עם כל המשיכה שקיימת בנו אחת
לשניה.
ואיך שוכחים אותה? להוציא אותה מחיי אני לא יכולה, לא רוצה.
היא חשובה לי יותר מדי.
להמשיך לאהוב אותה אני יכולה אבל לא אוכל להמשיך להיות מאוהבת
בה כמו שאני עכשיו.
אני אהיה חזקה. אשים גבולות. אשים קאט ולא אסחף, לא אסחוף אותה
איתי.
היא הבחורה שאיתה הייתי מוכנה לחיות את כל חיי.
אבל אאלץ להסתפק במועט,במה שיש.
שהוא הרבה.
בחברות שלה. בהקשבה שלה. בעזרה שלה. בכל שתוכל לתת.
אתן לה הכל אם רק תבקש. אהיה שם בשבילה אם רק תבקש.
אודה תמיד על שנכנסה לחיי. לא אתחרט אפילו לשניה על ההכרות שלי
איתה.



ואמשיך תמיד לאהוב אותה.