לילה ראשון (יום שלישי)

אני עכשיו מתכונן לישון, מתכונן מי ישמע מתקלח, וכותב. היום
היה מוזר להתרגל למחשבה, שאני בפולין. דימיינתי את פולין
אפורה, קרה ומתה. אני מגיע ומוצא אותה ירוקה וחמה. הכל פורח
וחי. למרות שהזהירו אותי ואמרו לי שככה יהיה, כנראה לא הצלחתי
להפנים.
היה קטעים בטיסה. אחרי שעות ארוכות בנתב"ג היינו בטיסה עם
האולפנא בעופרה. הן היו גדולות מאיתנו בשנה. כל הטיסה יוחנן,
שישב לידי, ואני הרצנו צחוקים עם שתיים מהבנות, רחלי והודיה.
הודיה תהיה קומונרית באפרת בשנה הבאה. היא לא מגניבה כמו
רונית, אבל היא בסדר. יש אישור.
בטרבלינקה היה מוזר. הכל מוזיאון של מצבות אבן לא מלוטשות,
ובאמצע יער ודשא. הלכתי לי ביער המצבות והרגשתי עצב מוזר, אבל
כמעט, על כל האנשים שמתו. דברים, שאני לא אבין לעולם, כי כל
אדם היה משהו מיוחד, עולם ומלואו, ולא רק מספר, כמו שהנאצים
יימח שמם ניסו לעשות בזה, כשספרו את האנשים, להוציא מהם כל צלם
אנוש. אבל הם רק עשו את זה לעצמם. חשבתי המון מחשבות, שקשה
להגדיר במילים, אבל המוח שלי פעל כל שניה וכל הזמן הייתי
מצומרר. זה קורה לי, כשיש לי רגש חזק לא מוגדר, על פי רוב.
כשהלכנו ליער לופוחובה, יער פשוט מקסים, זה הכעיס אותי איך דבר
כל כך נורא יכול לקרות במקום כל כך יפה. היער היה אמור להיות
מקום רע כמו בכל הסרטים. למה הוא היה יפה, למה פולין ירוקה,
למה פולין מלאה בפרות, שלועסות עשב כל החיים... למה למה למה?!
זה מכעיס אותי , איך אלוהים הרשה לאדם לברוא כל מה, שנוגד את
מה שאלוהים ברא? בזמן שקראתי את העדות של רבקה יוסלבסקה בפעם
המאה בערך, הצלחתי להבין לפחות חלק ממנו. ישבתי ביער. הרגשתי
לבד, כי התרחקתי מכולם ובכיתי.  אחד הקטעים בטקס היה לקוח
מהעדות הזאת, וכשהקראתי אותה בטקס, כמעט בכיתי שוב וכל הגוף
שלי רעד, אפילו הקול שלי. אבל לא רציתי, אז כמעט מיד בסיום
הטקס התבודדתי לי ביער במשך כמה דקות קצת לסדר לי את המחשבות.
אני כמעט לא מתגעגע לארץ. טוב לי עם החברים ויותר טוב לי לבד.
אני חושב, שאני מבין את עצמי יותר טוב כאן. לא יודע, זה נשמע
לא הגיוני, אבל ככה זה, מין הרגשה מוזרה כזאת, שאני מבין את
עצמי. הרגשה דומה, כמו מתי שאני מדבר עם רויטל. יש מישהו,
שמבין אותי ומסכים איתי. מסתבר, שאני לא כזה לבד בעולם. האמת,
אני קצת מתגעגע לרויטל.
זאת היתה הרגשה מוזרה לבוא לכאן כמעט מיד אחרי ההכנה למחנה,
אפילו שהיה מה-זה כיף בהכנה וכאן קצת קשה להגדיר את זה ככיף.
אבל עשיתי את הסוויץ' די בזמן, ואני מתחיל להתחבר יותר לאוירה,
שחשדתי שתהיה לי כאן. נכון, שלפעמים צריך לעשות עצירות כמו
לשמוע מוזיקה בפול ווליום אחרי יער לופוחובה, אבל טוב לי ככה.
כל מה שאנחנו עושים באוטובוס, זה לאכול לשתות ולישון. זאת
שערוריה, זה בדיוק מה שעושים בפנימיה, פנימיה על גלגלים.


לילה שני (יום רביעי)

אתמול היה די טוב בבית המלון. החדרים היו נוחים וגם ארוחת ערב
היתה טובה. בבוקר נסענו בערך שעתיים וחצי והגענו ללובלין.
בשבילי זה סתם היה עוד מקום. זה לא עשה לי כלום. קצת ידע, אבל
לא חוויה רגשית, מוזר!!! מיידנק, לעומת זאת, היתה סערת רגשות
מטורפת: כעס, שנאה, ביקורת, התרסה, תמיהה, אכזבה וכו'- כולם
משמשים בעירבוביה.
היה מוזר בהתחלה, כי כשנכנסים, זה נראה כמו מוזיאון אחד גדול,
מוזיאון מוצלח בסך הכל, אבל זה לא הרגיש אמיתי. יש שם מין פסל
סביבתי, שהולכים בגיא דין אבנים חדות משני הצדדים ומלפנים יש
מדרגות צרות ותלולות ומלמעלה פסל מוזר כזה, שמכל הכוונים
מובילות אליו מדרגות ולפני המדרגות מהגיא יש מנהרה קטנה צרה,
שאפשר לברוח דרכה. משם הלכנו לבית של ראש המחנה (אני לא זוכר
איך קוראים לו וטוב שככה, כי שמו נמחה מהעולם ע"י זה שאני לא
זוכר) שם הרב בני סיפר לנו על אישתו ומה עשתה עם עורות של
אנשים, איך ציירה עליו ועשתה ממנו כפפות ועוד חפצי נוי.
משם הלכנו אל אחד המקומות, שיותר זיעזעו אותי, תאי הגזים
הראשונים (יותר מאוחר הם השתכללו יותר). יש שם חדר בערך בגודל
של חדר בפנימיה בלי חלונות (יותר מאוחר, כשהפכו את המחנה
למוזיאון, הוסיפו חלון אחד ומנורה), שהקירות  מלאים בכחול יפה,
מדהים אפילו. שאריות של רעל, שמילא את החדר והרג את היהודים
שם. נכנסים לחדר, אחרי שעוברים בחדר עם מקלחות. תיארתי לעצמי
מה זה להיכנס למקלחות, ערום, בידיעה שיש דבר כזה מקלחות גזים
מסיפורים, אחרי סלקציה כמעט למות מפחד במקלחות ואז לגלות,
שזורמים מים ולהתקלח אחרי מי יודע כמה זמן ואולי אפילו להנות
קצת, ומיד מתחיל איזה חייל לצעוק וכולם נדחסים לחדר החשוך.
הדלת נסגרת, כולם עומדים ככה בשקט. פתאום נפתח פתח קטן בגג.
פרצוף עם מסיכת גז מציץ פנימה וזורק פנימה מיכל, ואני לאט לאט
מתחיל להיחנק. בחיים לא הרגשתי דבר כזה, רק המחשבה על מה קרה
שם זיעזעה אותי לגמרי. בכיתי שם, כמו שלא בכיתי בחיי. הרגשתי
מוזר, כי זה הצבע האהוב עלי, שתמיד הרגיע אותי ושימח. כחול
תמיד הזכיר לי את השמים את הים וכל מיני דברים רגועים,
פסטורליים ושקטים. ועכשיו זה מתקשר למוות. זה מרגיז ומכעיס איך
הכחול המרגיע התמים ואפילו הקדוש (התכלת שבציצית) יכול להיות
כל כך מזוויע, ושוב המחשבה על ההוצאה להורג בתהליך מכונתי,
שפעל לפי דיוק והתמדה תוך ניסיון לשכלל כדי שיהיה יותר מהיר
וזול, מכעיסה אותי...
משם הלכנו למחסנים, בהם ראיתי אלפי נעליים. ניסיתי לתאר לעצמי,
שלכל נעל היתה פעם רגל שלבשה אותה. לא הצלחתי. זה נהיה לי משהו
פלסטי, מין תצוגה כזאת לא רלוונטית בשבילי. ואז ראיתי נעל אחת
אדומה והמצאתי סיפור על האישה, שפעם לבשה אותה, כדי שאבין מה
עבר עליה קצת יותר טוב, שאוכל לייחס את השואה לאדם אחד ולא
למספר. ניסיתי אחר כך להבין מה עבר על המשפחה שלה, אבל את זה
כבר לא הצלחתי. אני חושב, שחלק מהטרה של המסע שלי לכאן, זה כדי
להבין שזה לא אוסף אנשים מיוחדים. לפעמים הייחוד היה דווקא
בחוסר הייחוד, שהיה מכנה משותף אחד ובגללו כולם נרצחו!!!
אחר כך הלכנו לצריפים. זו הייתה הרגשה מיוחדת, שאי-אפשר לתאר
באמת. אבל הבנתי למה איילה מרמות התכוונה בהכנה, שעתלית מזכירה
לה את השואה. בעתלית היה מחנה שבי למעפילים והכל מסביב היה
גדרות תיל וכולם הצטופפו בתוך צריפים. אבל בעתלית הם לא
הצטופפו חמש מאות איש בצריף.
באוטובוס כל הזמן אכלנו, שתינו או ישנו. זה היה מוזר. כמעט כל
הזמן הייתי עם הדיסקמן בפול ווליום. זה הרגיע אותי ועזר לי
לישון. אני לא חושב, שאחרי חוויה מיוחדת כזאת, הייתי יכול
לישון ככה בלי מוזיקה. אני בטוח, שיש צחוקים באוטובוס, אבל אין
לי כוח, בעיקר נפשי לזה. אני לא חושב, שאני אישן טוב הלילה,
חלומות, אבל אני אנסה. אני חושב על הבית ואני לא מצליח להיזכר
בשום פרצוף מהארץ. זה מציק לי קצת, אני לא זוכר איך אנשים
נראים!
היה היום עוד קטע נורא חזק. אחרי הקרמטוריום יש שולחן, שעליו
ניתחו גופות של מתים, שהיו נראים עשירים והוציאו מהם "אוצרות".
הרב בני, לפי בקשת זרח טאוב, אחד מהתאומים של מנגלה התחיל
לשיר, פיה פתחה. היה מרגש מאוד. עמדתי עם עיניים עצומות ונתתי
לשיר, לקול, למלא אותי.

לילה שלישי (יום חמישי)

היום היינו כרגיל בהרבה "אתרים", אבל היו שניים, שמאוד נגעו
לליבי. באוטובוס היה סביר. היו קצת קטעים וצחוקים, ברוב היום
היה יבש ומעייף. כל היום בערך ראינו רשימת שינדלר. אני חושב,
שבכל הפעמים שהראו את הסרט, ראיתי בסך הכל חמש דקות, וגם זה
היה מקוטע, כי נרדמתי. האתר הראשון, שהיה רציני מבחינתי היום,
היה בלזץ', שם נרצחו שבע-מאות אלף יהודים במשך תקופה של ארבעה
חודשים ושבוע. בשלב מסוים הלכנו ליד בור, שכוסה. זה היה נראה
כמו תלולית עפר גדולה, בערך מטר גובה. הסתובבנו שם ומצאנו שבר
של עצם. התלהבנו מאוד. אבל לאט לאט מצאנו חתיכות יותר גדולות
של עצמות, חתיכות שכבר לא היה ספק אם הן אנושיות. מצאנו עצמות
רגליים, אצבעות, חתיכה של לסת עם שינים, חלקים של גולגולת.
בהתחלה גם אני רציתי למצוא משהו ולצעוק "בואו תראו, מצאתי
עצם!". אבל אחרי כמה זמן הבנתי, שבזה שאני אמצא אפילו חלק קטן
של עצם יהודי ואביא אותה לקבורה, אזכה לקיים מצוה, שליחות
עצומה כל כך, שאני בספק אם אזכה לזכות זכות גדולה שוב בחיי.
כמה רגעים יותר מאוחר מצאתי חוליה מעמוד השדרה. צירפתי אותה
לעצמות, שנמצאו על הדגל ואחרי שכולם התקבצו וצירפו את העצמות,
שמצאו, הלכנו לאיזור ביער וחפרנו קבר. בהתחלה אנשים חפרו עם
המקלות של הדגלים שלהם, רחוקים מהאדמה, מהמצוה. אני פשוט כרעתי
על הברכיים והתחלתי להוציא את האדמה מהבור. לא חשבתי כלום,
פשוט חפרתי. לא בור עמוק או רחב במיוחד. בשלב מסויים, אין לי
מושג אחרי כמה זמן, הרגשתי יד שאמרה לי, שזה מספיק. אחר כך
קברנו את העצמות בדגל ועשינו להם הלוויה. את הקבר כיסינו
באדמה, שהבאנו מהארץ, ואת הלבנים מתאי הגזים. הרב אראל
"הספיד". הוא אמר משהו בסיגנון של "עכשיו מלווים אלפים בוגר
ישיבה, שנהרג ע"י מחבל, אלפים מנחמים את המשפחה על מות הבן
הגיבור, ואנחנו בערך חמישים אנשים, מלווים מאות ואולי אלפים,
אלמונים, גיבורים לא פחות..." מאז שהגעתי לפה, התחלתי להבין
יותר מה היתה גבורתם של האנשים בשואה ועכשיו, אחרי שבזמן
האחרון משווים את המצב בשטחים לשואה, רק מהצד הערבי, אני רואה
לא רק איזה דמיון יש, אלא איזה שוני אדיר. כשנכנסתי לאוטובוס,
לא היה לי מצב רוח לכלום. הייתי כעוס ומדוכא. לא רציתי לאכול,
לדבר, כלום. ישבתי, שמתי לי מוזיקה בפול ווליום ונרדמתי. לא
חלמתי כלום!!! פסיכולוגים אולי היו מגדירים את זה כהדחקה, זה
די ברור למה.
המקום החשוב הבא היה בז'וז'וב, העיירה של נתן, העד שלנו. היה
מאוד מרגש לחזור איתו לעיירה שלו, כמעט בדיוק שישים שנה אחרי
שנטבחה באכזריות. הוא לקח אותנו למצבה, שבנה ביער. הוא תיכנן
ובנה אותה כמעט לבד, במקום שהנאצים רצחו את כל העיירה. הם חפרו
בור ענק, העמידו עליו קרש צר והצעידו עליו את האנשים. בשלב
מסויים התחיל חייל לירות בהם עם מכונת יריה. נתן עצמו ניצל כמה
ימים קודם לכן, כשנשלח למחנה עבודה, רק שכשנשלח- לא ידע לאן
ולא ידע מה יקרה למשפחתו.  

יום רביעי (יום שישי)

הרגע חזרנו מיער טרנוב, לשם נלקחו שמונה מאות ילדים קטנים,
תמימים, חפים מפשע!!!  ונרצחו, הם הושלכו לתוך שקים אחד אחרי
השני, עד שהשקים התמלאו, ואז קשרו וזרקו לבור. כשהבור התמלא,
כיסו באדמה והלכו. לכשעצמו, המקום לא כל כך הזיז לי. אני יודע,
שזה לא נחמד להגיד, אבל זה היה סתם עוד בור, שנקברו בו אנשים
חיים. כל כך לא נקלט מה זה שמונה מאות ילדים, תינוקות שנקברים
חיים, עד שזה לא הפריע לי. אחרי טקס קצר נאומברג התחיל לדבר על
חבר מאוד טוב שלו, שנרצח בערך חודש קודם. הוא סיפר על השכול
והכאב שלו. זה הפך את הבור האלמוני הזה לקבר פרטי. לא הייתי
יכול להבין לא שכול של שמונה מאות הורים, וגם לא כאב של חבר
קרוב. אבל קצת התקרבתי לזה, קצת השתתפתי באבל שלו, וככה נכנסתי
לאבל של העם.

לילה חמישי (מוצש"ק)

שבת היתה חוויה ייחודית!
אחרי יום שישי כזה מרגש בטרנוב ואז קצת סיור בקרקוב ובפלאשוב,
הכנסנו את השבת בערך בשמונה והלכנו להתפלל בבית הכנסת הרמ"א.
היה שם קצת בלאגן, כי איחרנו ואז לא התפללנו עם הבנות מעופרה.
לכן התפללנו קבלת שבת בחוץ ועיכבנו את האחראי. ארוחת שבת הייתה
מעולה, האווירה הייתה ייחודית. אני לא כל כך יכול להסביר מה
היה מיוחד בה, אבל השירים והאווירה הכללית, חוץ מזה שקיבלנו
מכתבים מהמשפחות, לפני שיצאנו. רבקה הספרנית, שיצאה איתנו, כי
יש לה קשר טוב עם כמה מהחבר'ה והיא גם רצתה לצאת לפולין, כי
אחרי שהבן הקטן שלה, שגדול ממני בשנה, חזר וסיפר מה היה לו-
היא החליטה שהיא חייבת לצאת, ביקשה מכל ההורים לכתוב משהו
לילדים. היו לי שלושה מכתבים, אחד מההורים שלי, אחד מסבא וסבתא
שלי ואחד מאחי הגדול. זאת הייתה הרגשה מוזרה לקבל מכתב מאנשים
שקרובים אליך, אבל בעצם אין להם מושג מה עובר עליך עכשיו. נראה
לי, שבגלל זה המכתב מאריה הכי נגע לי, הוא כבר היה בפולין...
אחרי מנוחת הצהרים היתה מעין קבוצת תמיכה. ישבנו במעגל במין
מרפסת, שהייתה במלון, וכל אחד שרצה אמר מה שהרגיש. הפעם,
בניגוד למה שהיה בהכנה למסע עם הרב יועד, שם ישבנו בספריה
בחושך חוץ משש נרות שדלקו באמצע, אף אחד כמעט לא דיבר. מה
שהרשים אותי אז, היה החוזק הבלתי מובן של השתיקה. אני חושב,
שבגלל זה בחרתי להקריא בטקס, שעשיתי את השיר שמתחיל "ביער
טיקוצ'ין שמעתי דממה". היום לעומת זאת הכוח היה בדיבור. כל אחד
התמלא ברגשות, מחשבות, רעיונות וכו' מאז תחילת המסע והיה חייב
לפרוק אותם. היו שדיברו על מה שהיה מיוחד להם, היו שדיברו על
הכחשת השואה, השוואת ה"שטחים" לשואה, הציפיות לקראת אושוויץ.
אני גם רציתי לשתף את כולם ברגשות שלי, אבל פחדתי. לא הרגשתי,
שאני יכול. אף אחד כמעט לא מבין אותי במחזור. בעולם, אולי חוץ
מרויטלוש, שאני מתגעגע אליה, אני לא חושב שיש בכלל. ואז ככה
לקראת הסיום הרגשתי דמעה זולגת לי על הלחי, אולי בגלל מה
שנתנאל אמר על "אשת חייל" ועל אימא שלו ושולחן ה"ניתוחים"
במיידנק, והרגשתי שאני חייב לשתף את כולם. אמרתי, שאני רוצה
לשתף את כולם בשני דברים. אולי בגלל ההתרגשות והבכי דיברתי
בשקט וביקשו שאני אגיד שוב. זה קצת העליב אותי, שאני אומר
דברים שמאוד חשובים לי, דברים שקשה לי להגיד ואנשים לא
מקשיבים. אבל חזרתי על זה שוב, "אני רוצה לשתף אותכם בשני
דברים..." ושוב הם לא שמעו וביקשו, שאני אחזור על מה שאמרתי.
די, יותר לא יכולתי ופשוט פרצתי בבכי. בהתחלה רציתי פשוט לקום
ולברוח. אני לא יכול לבכות עם אנשים, שלא מוכנים, שאני אשתף
אותם בדמעות שלי, שלא מבינים אותי, וכל הזמן הזה הייתה דממה
מסביב. ואז הרגשתי יד על הגב שלי, תומכת ומקשיבה. אולי הם לא
מבינים אותי, אבל הם מוכנים לקבל אותי ורוצים לשמוע מה שיש לי
להגיד. קיוויתי, שמישהו יתחיל לדבר כבר, אבל אחרי כמה זמן
נרגעתי ואמרתי שוב, שאני רוצה לשתף את כולם בשני דברים. הראשון
זה הדמעות שלי, ההרגשה שאני יכול לבכות עם כולם. לדמעות יש כוח
כזה אדיר, שקשה להסביר. והדבר שני הוא, שביום, שאנחנו חוזרים
מפולין, אחי הגדול, אריה, מסיים מסע כומתה ושנינו מתחילים חיים
חדשים. אני בתור מישהו, שחווה הרגשה מיוחדת כאן והוא זוכה
להתחיל להילחם על הארץ הקדושה והטהורה שלנו, כמה שאני מקנא בו
דווקא כאן ועכשיו. אני מתגעגע לארץ ולאריה. אחר כך נתן העד
דיבר והיה לי חשוב לשמוע מה יש לו להגיד, אבל כשסיים פשוט לא
הייתי יכול להשאר במעגל עוד והלכתי לחדר, נשכבתי על המיטה
ופשוט בכיתי. אין לי מושג כמה זמן, אבל זה הרגיש המון. אחרי
כמה דקות, כשכבר נרגעתי קצת, נתן מיליקובסקי נכנס ואמר לי,
שכשאמרתי לו ביד-ושם, כשהכנו את הטקס שלנו, שהיום, שאנחנו
חוזרים, זה היום אריה מסיים את הטירונות שלו- הוא לא הבין מה
אני רוצה מהחיים שלו, אבל כשאמרתי את זה ככה, הוא הבין יותר,
ושהוא מצטער. אני חושב, שכשאמרתי לו את זה ביד-ושם גם אני לא
חשבתי על זה ככה, לפחות לא במודע. אחרי כמה זמן, כשנרגעתי שוב,
אחרי מה שנתן אמר לי, ירדתי למטה לסעודה שלישית, לא כי רציתי
לאכול, רציתי לשיר. לשיר בכל נפשי וגופי שירי נשמה. ובסעודה
שלישית, אלה הם השירים, שאני אוהב לשיר, שנוגעים בי באיזו
נקודה נסתרת.
מחר אנחנו נוסעים לאושוויץ. מפחיד אותי בית החרושת הזה למוות.
אני בטוח, שמחר אני ארצה לצעוק בכל הכוח שלי "עם ישראל חי!"
דווקא שם באושוויץ, במקום המקולל והנתעב, שתמיד כשאמרו לי
"שואה" עלו לי לראש התמונות של הגדר של אושוויץ, כדי להראות,
למי שמת שם וגם לי, שאנחנו ניצחנו!


לילה שביעי ואחרון (יום שני)

נמאס לי מהארץ הזאת, אני רוצה לחזור לארץ. נמאס לי מהשקט
הפסטוראלי הזה, הזועק בכל כוחו- נקמה! ואכן, נקמתי בארץ
המקוללת. באתי בכל כוחי וליבי והראיתי לה, ששרדנו. עכשיו,
משמילאתי את תפקידי נאמנה, אני צריך לחזור לארץ ולעשות שם את
תפקידי. אני לא יודע מהו, אבל זה בטוח שבארץ, אי"ה, אני לא
אחזור הנה לעולם.
היום היו שלושה אתרים, שהשאירו עלי רושם מיוחד (נקודה, שאני
חייב להבהיר לעצמי: זה שמקום לא עשה עלי רושם מיוחד, לא אומר
שהוא לא חשוב. היו הרבה אתרי חסידות, שאולי אפילו יותר חשובים
מההרג וההשמדה, כי צריך לדעת מה היה כדי שנוכל לדעת מה נלקח
מאיתנו, אבל לא כל מקום "עשה לי משהו"). היינו בגטו לודג',
יותר נכון בבית הקברות של לודג'. מקום מפואר. כל קבר שם זה
אחוזה. היה שם קבר אחד של ארבעה נערים ונערות בגילאים בין
עשרים ואחת לעשרים ושבע. הארבעה האלה היו אמורים לעלות לארץ
ולהצטרף לקיבוץ. ביקשו מהם ללכת לאיזה קונגרס של בני עקיבא
ובדרך חזרה ברכבת הם נרצחו. שרנו שם את ההמנון ואמרתי לעצמי
שם, שאני אצליח או לפחות אנסה לגרום לחניכים שלי לשיר את
ההמנון באמונה, שזה מייצג משהו חשוב. זאת הפעם הראשונה, שאני
חושב על החניכות הנפלאות שלי, דנה ודלית, שאני מתגעגע אליהן.
משם נסענו לחלמנו, המחנה המשוכלל הראשון. המחנה עצמו הוא שלוש
קרחות יער, שבו כנראה היו כמה צריפים ובורות, ומשרפה מאוחר
יותר. הטקס היה קצר וקולע כמו שאומרים, כמה עדויות ושיר ומייד
אחרי השיר אלעד תקע בשופר. התקיעות הפעם לא היו של ראש השנה או
של יום כיפור. היה להן צליל שונה. אפילו שונה מהצליל ביער
לופוחובה. התקיעה הרגישה יותר ארוכה בהרבה מתקיעה רגילה. היא
נשמעה לי כמו צעקה של אם בזמן שילדה נקרע מידיה, של יהודים
נחנקים בתאי הגזים, של נקמה. השברים היו בכי ארוך וממושך, בכי
של אמהות על בנים, של בנים על אבותיהם, של עם על קודמיו, שלי
עליהם... השברים היו כמו ליבי הנשבר. נשבר בין העולם הזה,
פולין, לבין העולם שלי, ישראל. ואז באה הזעקה האמיתית, אחרי כל
הבכי והשבר והצעקות וצרחות, צעקת "עם ישראל חי". ואז, הוי,
שברים ארוכים, שהזכירו לי יותר מכל דבר אחר מכונת ירייה גם כאן
וגם בארץ. ומיד אחרי התקיעות- התקווה. ושוב לא הצלחתי לבטא את
מילות ההמנון מבין ים הדמעות. ביער ויגודה, כשזה שוב קרה לי,
הבנתי למה, דבר ראשון, המילים של ההמנון לא מסתדרות עם המציאות
בפולין. נפש יהודי הומיה?! עוד לא עבדה תקוותנו?! התקווה בת
שנות אלפיים?! עם חופשי??? בארצנו??? חוץ מזה, שהתקווה תמיד
באה אחרי טקס, אחרי כל מיני דברים, שצריכים להיקלט. השילוב של
הניגוד  והרגש מוליד בילבול דמעות וקושי. ביער ויגודה כבר לא
הזיזו לי הבורות. העדות זעזעה קצת ואולי גם הבורות, אבל אני
כבר בוגר אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה, בלזץ' וכו'. אבל ברגע,
שראיתי את המגן דוד, שהיה על הרצפה מחצץ והדלקתי בכל אחד
מהמשולשים שבו נר ובאמצע נר נשמה (יותר נכון, נשמות) וכולם
הסתדרו מסביב ושרו, הקשבתי למילים באמת בפעם בראשונה וניסיתי
להבין אותם, להבין איזה משמעות מיוחדת יש להם כאן. פשוט התחלתי
לבכות. לא משהו רציני, אבל בכל זאת דמעות. הלכתי לבורות עם
הדמעות בעיניים. לפני כן לא הלכתי, כי לא רציתי שהם יהיו עוד
בורות, אבל עם דמעות בעיניים הרגשתי שתהיה להם משמעות, וקראתי
שני פרקי תהילים. זה היה משמעותי במיוחד, כי אני לא כזה מרגיש,
שתהילים עושים משהו. למרות זאת הרגשתי, שאני חייב. ניגבתי את
הדמעות וחזרתי למעגל. מיכה בכה, אז נעמדתי לידו וחיבקתי אותו
ביד אחת. חיבוק כזה של הכתף שלי תמיד כאן בשבילך. ושרנו ביחד
ואז כבר לא היה מעצור לדמעות. הן זרמו כמו דם בפולין ואחרי קצת
זמן אלעד בא ועמדנו שלושתינו מחובקים, בוכים ושרים.
ב"ה עוד שמונה-עשרה שעות אנחנו עוזבים את הארץ המקוללת הזאת.
אני מאמין, שהשנה אני אצליח להבין מה זה חורבן בתשעה באב.
ובעזרת ה' זה יהיה בכל שנה.                          


על היום האחרון (יום שלישי)

את הקטע הזה אני כותב במוצאי שבת "ואתחנן" אחרי תשעה באב.
עכשיו קראתי את המחברת ושמתי לב, שאין לי רישום של מה שקרה
אחרי שחזרנו, ושל היום האחרון.
ביום האחרון היינו בוארשה ובגור. בשבילי זה היה משעמם, אתרי
חסידות, בתי קברות, ומרד גטו וארשה. בגור נכנסנו לאולם ענק,
שכולו מהדהד מכל ציוץ וישבנו שם, כי נתן החליט לספר לנו על
מצעד המוות ואיך ברח ממנו. באולם הזה פעם הייתה חסידות גור. זה
העציב אותי, שפעם האולם הזה היה מלא עד אפס מקום בחסידים,
והיום הוא ריק. יש סיפורים על חסידים, שתלו את הגירטעל
מהמותניים וחיברו אותם לקורה של הגג כדי שיוכלו להיות בטיש.
כשנכנסנו לשם התחיל להיות לי קשה לנשום. הייתי צריך להתאמץ בכל
נשימה כדי שיהיה לי אויר. היה לי קשה לנשום את האויר של הארץ
הזאת. משם נסענו לנמל התעופה. הטיסה הייתה הרבה יותר נעימה
מאשר בהלוך, והכי חשוב- הכל היה בעברית. כשנחתנו, נסענו לכותל,
וכשהגעתי לרחבה- נשמתי שוב. עומק הנשימה וכבדותה היו כמו בגור.
ההבדל היה, שבגור הייתי צריך להתאמץ, ואילו בכותל התענגתי,
מילאתי את הריאות שלי באויר טוב. הלכתי לכותל ונצמדתי לאבנים
הקדושות ועמדתי שם כמה דקות, מחובק עם הכותל ועם דגל ישראל
בידי. התפללנו עם ההורים, שהגיעו, ואז עשינו טקס. כולם נעמדנו
בח' שלושה המקטעים, שהקריאו. נלקחו הטקסים, שהיו כבר, והיו עוד
שני קטעים חדשים. כשהקריאו את הקטעים מפולין, נזכרתי בטקסים
האלה בפולין ובאתרים, שנקראו שם. זה גרם לי לבכות, אבל אז אמא
שלי צילמה אותי וראיתי שאני לא נמצא רק עם החברים שלי, שנותנים
לי כתף לבכות עליה, אלא יש שם עוד איזה חמישים אנשים, שלא
שייכים.
נסענו הביתה. ישנתי הרבה, ועל תשעה באב אני לא אספר, כי זאת
המחברת של פולין, וכאן היא נגמרת. אין לי עוד מה לספר. אין?...
בטוח שיש, אבל כאן נגמרת המחברת.