שכבה נסיכתי יפה וקפואה
עיניה פקוחות, אך דרכי היא בוהה
הו, חבריי, מה קשה השואה!
צדקה אותה מכשפה נוראה
אותה החוזה שאיננה טועה
שרק סוף או סיום היא צופה ורואה.
אהבת מחזות, מפסידה לנבואה
צדק מחזאי בספרו שדהה
בדפים של כאב שמהול בשנאה.

אולם עוד הנסיכה שוכבת בלא תנועה
בתבל מסוגרת, עומדת, תקועה
עמוק בפנים, בתוך הבועה -
נזכרתי שרק נשיקה, נגיעה
מנסיכה האמיתי תשמש רפואה
(נשיקה מעירה היא הרי תופעה)
אף שלא עבדכם הוא שגרם לפגיעה
אז נישקתי אותה, בתקווה ר-עו-עה
אולם עוד הנסיכה שוכבת בלא תנועה

אחרי עוד ניסיון, שקדמו לו שבעה
כשנותרה על הלוח אותה תוצאה
גם לי האמת כבר הייתה ידועה
אה.
נפשי הבינה.
לא עוד היא תוהה:
בנבואות מתגשמת המחצית הרעה.

או שלגורל אחר הנסיכה נשואה
ואיני לה נסיך, אהבה, ישועה
אני לה טעות ומשגה ושגיאה
מחמתי להינשא היא מנועה.

בשקט פניתי אל היציאה.