כשחגגנו חודש, הוא קנה לי פרח, הוא אמר שהוא יחזיק הרבה זמן,
לא כמו הרגילים, מיוחד כמוני, ככה אמר.
וחייכתי, כל כך שמחתי.
השקתי אותו, שמתי אותו בשמש, טיפחתי אותו.
וככה עבר הזמן, והפרח צמח, וגם אנחנו.
כשחגגנו חצי שנה, הוא היה איתנו.
כמה ימים לאחר מכן, אמרתי לו שאני עוזבת. עד כמה שזה היה קשה
לי,
הייתי חייבת.
לא יכולתי יותר, הייתי צריכה קצת חופש.
הוא היה די בשוק בהתחלה, ואמר שיחכה לי.
זה לא הקל עליי. אבל עזבתי.
השארתי את הפרח אצלו, כי לא יכולתי לקחת אותו איתי, זה היה
יותר מדי.
אחרי שבוע, הרגשתי שאני משתגעת, הרגשתי שאני חייבת לראות אותו,
לדבר איתו. לבוא אליו.
אז חזרתי.
כשהגעתי, הכל היה נקי, מצוחצח, היה אויר נעים.
שקט.
נכנסתי בשקט לחדר, וראיתי אותו יושב שם, קורא עיתון.
בהתחלה הוא לא ראה אותי, אז עמדתי לי לרגע.
נהנתי להסתכל עליו.
נשענתי על המשקוף, אבל אז הוא הבחין בי.
קצת נבהל לרגע, אבל אז חייך.
המשכנו להתבונן אחד בשנייה עוד מספר דקות, אני עומדת בפתח
החדר,
והוא יושב.
הרגשתי שהדמעות חונקות אותי.
הוא כנראה שם לב, תמיד הוא ידע מה אני מרגישה.
לפתע הוא סימן לי עם הראש להסתכל לכיוון ימין.
הטתי את ראשי ימינה, וראיתי שם את הפרח, עומד בכל תפארתו.
הוא קם לכיוונו, ואמר לי שעד אתמול, הוא היה על סף התייבשות,
למרות כל הטיפול שלו בו.
אבל אז, אתמול בערב, כאילו הרגיש שאני עומדת לחזור, הוא פתאום
החל לפרוח,
הוציא ניצנים,
ופרחים לבנים, וגם סגולים.
חייכתי אליו, והתקדמתי לכיוונו.
נשענתי עליו, כמחפשת משהו להאחז בו.
ואז הבנתי, שהפרח בעצם מסמל את האהבה שלנו,
הוא חי ונושם, כל עוד אנחנו ביחד.
הוא אוהב איתנו.
הוא אוהב כמונו.
והוא לא אמר דבר, רק נתן לי נשיקה קטנה, וחיבק.
הבנתי עד כמה אני אוהבת אותו, ולא יכולה בלעדיו.
כך עמדנו לנו.
מול הפרח שלנו,
בעצם, מול ראי האהבה שלנו.