שלוש שעות ישבתי שם. שלוש שעות ישבתי בתחנת האוטובוס הארורה
הזאת, בשיא החום של הצהריים המוקדמים כשהשמש מכה על ראשי ללא
הרף. ישבתי שם וקיוויתי שהזמן יעבור במהרה, אבל נראה היה
שהזמן עצר מלכת. כל דקה שחלפה נראתה לי כנצח. כבר הספקתי לכסוס
את כל הציפורניים עד עצם, לאסוף ולפזר את השיער עשר פעמים
לפחות, לקרוא את העיתון שמצאתי מונח על מושב בתחנה לכל אורכו
ולכל רוחבו, לספור את כל המכוניות שחנו ברחוב ולמיין אותן לפי
צבע, גודל וצורה, לנתח את אישיותו של כל אדם שעבר ברחוב השומם
עד לעומק הדברים, ואחרי כל זה - הוא עדיין לא הגיע.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה נערה, בת 16 בקושי, יושבת ומחכה
בתחנה במשך שלוש שעות, לבד ובחוסר ידיעה האם מי שהיא מחכה לו
יגיע או לא. אז אני אספר לכם. אני נערה רגילה לחלוטין, תלמידה
ממוצעת, עם חברים משלה, הורים שיורדים לחייה ושתי אחיות
מעצבנות. עד לא מזמן, שלושה שבועות ליתר דיוק, היה לי גם חבר.
הוא גר בעיר אחרת, לא רחוקה כל כך, סיפור של חצי שעה, שלושת
רבעי שעה לכל היותר. הוא היה החבר הראשון שלי, כלומר החבר
הראשון הרציני שלי. אהבתי אותו מאוד, ועדיין אוהבת. אוהבת עד
כדי כאב. אבל היחסים שלנו לא היו טובים במיוחד, לא מזהירים
במיוחד אך גם לא גרועים במיוחד. רבנו המון, אבל כל ריב הקשה
עלינו יותר להינתק. שום דבר לא יכל לגרום לאהבה הענקית הזו
שלנו להיגמר, היינו מאוהבים עד מעל הראש. אבל הריבים, שנבעו
כנראה מחוסר התאמה, הרסו את מערכת היחסים שלנו והגיעו אפילו
לחלקים הטהורים ביותר שבה, כמו רעל התפשטו עד שהקשר, שכבר גסס,
מת. מת, זאת מילה מאוד חזקה, בואו נאמר כי הוא העדיף לקבור הכל
עמוק מתחת לאדמה, לנתק קשרים ולשכוח מהעבר וכמה שיותר מהר.
אני לא רציתי להינתק. היה לי קשה לקבל את זה שזה נגמר, קשה
מידי. אומנם לא בכיתי, לא נכנסתי לדיכאון ולא הסתגרתי בתוך
עצמי וניתקתי עצמי מכל חבריי, אך מבפנים התחוללה בי סערה.
הפרידה שלנו עירערה אצלי הרבה דברים שהיו ברורים לי ביותר
לפניה. כבר לא ידעתי מי אני, מה אני, מה אני רוצה, מה אני
חושבת ומה אני מרגישה. הייתי ריקה מבפנים אך מלאה בשאלות,
מחשבות ותהיות לגבי כל מה שעבר עליי יחד איתו ולגבי העתיד.
התגעגעתי אליו, ידעתי זאת, הרגשתי זאת. התגעגעתי לחיבוקים שלו,
לנשיקות שלו, למילים הטובות שלו, לקום איתו באותה מיטה באותן
פעמים יחידות שישנתי אצלו, להערצה שלו, לאהבה האין סופית שלנו,
הדבר הכי יפה שחוויתי בחיי. התגעגעתי לכל רגע שהייתי איתו,
נזכרתי בכל דבר שעברנו יחד, גם לפרטים הקטנים והתפלים ביותר,
התגעגעתי לכל מה שהזכיר לי, לכל מה שהוא סימל, לכל מה שהוא היה
בשבילי, לכל מה שהרגשתי כשהייתי איתו. יום אחד ישבתי עם חברתי
הטובה ביותר בחדר, אספנו את כל החפצים שהוא השאיר אצלי, כל
המתנות שהביא לי, כל הפתקים שכתב לי, כל מה שהיה קשור בו.
הכנסנו הכל לקופסא אחת גדולה. היא הציעה לי לזרוק אותה. ביקשתי
ממנה שתשאיר לי את ההחלטה מה  לעשות בה. אחרי שהיא הלכה, דחפתי
את הקופסא עמוק עמוק בתוך הארון. שבועיים אחרי זה, כשאמא שלי
החליטה שצריך להפוך את הארון מארון חורף לארון קיץ, הוצאנו את
הקופסא החוצה. תהיתי מה לעשות עם הקופסא וכל הדברים שבה.
לבסוף, החלטתי להחזיר את כל החפצים לבעליהן המקורי, לי לא היה
טעם לשמור אותה אצלי.
עטפתי את הקופסא בעטיפה לבנה. לבן היה הצבע המתאים ביותר. לבן,
צבע של שלווה, צבע של שלום, צבע של תקווה, צבע של אהבה, צבע של
כניעה, צבע של משהו חדש, הצבע המתאים ביותר. יומיים לאחר מכן
לקחתי אוטובוס על הבוקר, שלושה אוטובוסים ליתר דיוק והגעתי לשם
בשעה אחת עשרה בבוקר לערך. הלכתי את כל הדרך עד לביתו ברגל,
ידעתי אותה היטב, הייתי עוברת בה אחת לשבוע או לשבועיים במשך
ארבעת החודשים האחרונים. הגעתי לפתח ביתו, הנחתי את הקופסא ליד
תיבת הדואר, במקום בולט לעין. על הקופסא היה רשום באותיות
מוזהבות ובגודל ברור שמו. עצרתי לכמה רגעים, הבטתי בחצר ביתו
וזיכרונות של ימים טובים עלו בראשי, מיהרתי לסלקם. פתחתי את
תיק הגב שלי, הוצאתי דף מקומט, ולאחר חיפוש קצר מצאתי עט
אדומה, שקצת נמרחת כשכותבים איתה, אבל לא ממש התמקדתי בפרטים
טכניים. בכתב יד מרושל ומהיר כתבתי מכתב בן כמה שורות, הנחתי
אותו מתחת לקופסא ופניתי ללכת. כשהסתובבתי ניתקלתי בבחורה,
בוגרת יותר ממני, בעלת תלתלים ועיניים ירוקות חתוליות. אפשר
לומר שהיא יפה, אולי אפילו מאוד. היא הסתכלה עליי במבט מוזר,
לאחר מכן דחפה אותי הצידה ונכנסה פנימה בביטחון, בלי לומר
מילה. מי זו? תהיתי. האם זו מישהי שהוא יוצא איתה? כל כך מהר
הוא שכח ממני? דאגות ומחשבות רעות החלו להתערבל בתוכי יחד עם
זרמי הקנאה שעברו בכל עורקי דמי. אחרי שהתעשתי פניתי לדרכי.
לאחר כמה דקות הגעתי והתיישבתי בתחנת האוטובוס הארורה הזאת.
שלוש שעות חיכיתי שם על ספסל המתכת הלוהט, השמש הקודחת מכה
בראשי, ואני המבולבלת, מחכה לו, כמו מוצא להורג אשר מחכה
שיובילו אותו לעבר הגליוטינה שתשבוק את חייו בצעדים בטוחים. לא
היה לי מושג מה אני עושה שם. מצד אחד, ההגיון אמר לי  ללכת משם
וכמה שיותר ולוותר על הפנטזיה השטותית שלי, הוא לא יבוא. מצד
שני, הלב שלי אמר שאני צריכה להמשיך לחכות, אולי יש תקווה.
אוטובוס עצר לפני התחנה, החלטתי שזהו, אין לי מה לעשות פה
יותר, אם הוא לא הגיע עד עכשיו הוא גם לא יגיע. עליתי לאוטובוס
וקניתי כרטיס. זהו, זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו, בעיה שלו
שהוא לא בא, הפסד שלו. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא שווה
אותי, שיהיו אחרים שיאהבו אותי פי אלף יותר ממנו, שיהיו לי עוד
אהבות, שזה נגמר ואין מה לעשות, חייבים להמשיך. לא האמנתי לאף
מילה מכל זה. ידעתי שאני אוהבת אותו. הרגשתי נורא. הוא עם
מישהי אחרת, הוא אוהב מישהי אחרת. הוא מחבק מישהי אחרת, כמו
שהוא חיבק אותי. הוא מנשק מישהי אחרת, כמו שהוא נישק אותי. הוא
אומר למישהי אחרת, שאפילו את שמה אני לא יודעת, את כל אותן
המילים היפות שהוא אמר לי. הוא מספר למישהי אחרת את כל הסודות
שהוא סיפר לי. הוא אוהב מישהי אחרת, לא אותי, הוא כבר לא אוהב
אותי. קשה היה לי להאמין, קשה היה להבין, יש לו מישהי אחרת.
איך אני אמשיך? איך אני אוכל להיות עם מישהו אחר? לחבק מישהו
אחר, לנשק מישהו אחר, לומר למישהו אחר את כל הדברים היפים
שאמרתי לו, לספר למישהו אחר את כל הדברים שסיפרתי לו, איך אני
אוכל לאהוב מישהו אחר? הרי הוא האחד שלי. היחיד שאהבתי. היחיד
שאני אוהבת. והוא לא אוהב אותי, הוא אוהב מישהי אחרת.

"אני אוהב אותך!" שמעתי מישהו צועק מאחורי בקול מאוד מוכר,
חשבתי שאני הוזה. שמעתי את הצעקה שוב, הפעם בקול רם יותר,
קרובה יותר. בפעם השלישית ששמעתי את הקול אומר "אני אוהב אותך"
מותניי היו מחובקות בין ידיים מאוד מוכרות. סובבתי את ראשי
לאחור, עיניי מלאות בדמעות. הוא נשק למצחי. "מלאכית שלי, אני
אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך", הוא נשק לי עוד ועוד ועוד.
לא הוצאתי מילה מפי. הייתי המומה. ישבנו שם בתחנה, שכבר לא
הייתה ארורה כל כך, שלוש שעות. שלוש שעות של נשיקות וחיבוקים,
שלוש שעות של אהבה אין סופית, שלוש השעות הכי מאושרות בחיים
שלי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי אינסוף פעמים, הבטיח שלא ניפרד
יותר לעולם. הבטיח שלא יעזוב אותי. אני הכי יקרה לו. אני הכי
חשובה לו. אני הדבר היחיד שמעניין אותו, היחידה שאכפת לו ממנה.
אחרי יומיים רבנו שוב, אבל זה כבר סיפור אחר... ודרך אגב,
הבחורה ההיא הייתה רק ידידה שבאה לנחם אותו ולא הכירה אותי,
היא אפילו לא ידעה שאני ההיא שעליה הוא דיבר במשך כל שלושת
השעות, כשאני התייבשתי על הספסל בתחנה הארורה, מתפקעת מעצבים.
איך שהם יצאו מהבית והוא ראה את החבילה ופתח אותה הוא לא האמין
למראה עיניו. תוך כמה שניות הוא שם לב גם לקיומו של  הפתק "אני
מקווה שאתה עוד זוכר מי אני. אם תרצה לראות אותי אני אחכה לך
בתחנת האוטובוס הקרובה. זו ההזדמנות האחרונה שלך לראות אותי.
אחר כך אצא מהחיים שלך לנצח." וכידוע, הוא רץ כמו מטורף לעבר
תחנת האוטובוס הקרובה, משאיר את ידידתו אובדת העצות והמבולבלת
בפתח ביתו כשבידה קופסא לבנה, מלאה באהבה, באהבה שלנו.