לפני שנים רבות, על אי לא רחוק מכאן, היתה עיר. עיר לא גדולה,
ולא קטנה, עיר רגילה לכל הדעות. בעיר חיו אנשים. אנשים לא
גדולים, ולא קטנים, אנשים רגילים לגמרי. טוב, אולי לא לגמרי.
מאז תחילת ההיסטוריה של האי, לאנשים בו לא היה שום צורך, חוץ
מהצורך לחיות ולהנות מהחיים. והבולט באלה שלא היו נדרשים היה
הצורך לדבר.
אף אדם באי לא ידע כיצד לדבר, כי מעולם לא היה לו את הצורך
לתקשר עם אדם אחר כדי להשיג את רצונו. כולם תמיד הבינו את
כולם. בלי להגיד מילה.
בוקר רגיל אחד, בוקר ככל בוקר אחר באי. קם אדם (לא היה צורך
בשמות, הוא הבין כשמישהו רצה ממנו משהו) ממיטת המים הענקית
שלו. מיד הבין שהיום בת זוגתו תרצה לצאת למסיבה באחד המקומות
הרבים בעיר. הוא גם הבין שהוא לא מתנגד לרעיון. אבל כרגע צריך
לנסוע לעבודה. הוא הגיע לחדר הטיפולים בקופת החולים היחידה באי
והתכונן ליום ארוך של חלוקת תרופות וטיפולים שטחיים בלי להחליף
יותר ממבט עם המטופלים שייכנסו לחדרו, בקיצור... שעמום.
החיים על האי פשוטים מאין כמוהם. כל מה שאתה רוצה, אתה מקבל
כמעט מיד. בתנאי שיש לך המשאבים לשלם בעבורו. הלימודים בבתי
הספר נעשים בצורה מהירה ויעילה כך שמגיל 12 לא צריך אדם להמשיך
לשבת מול אנשים ולהבין מהם את כל שצריך להבין בשביל להחשב בוגר
בחברה. גם החיפושים אחר עבודה מסתכמים בלהופיע לראיונות,
ולהבין מיד אם התקבלת או לא. כשאתה רוצה לקנות משהו כל שעליך
לעשות הוא להגיע לחנות, ולקחת את מה שאתה רוצה. האדם שבחנות
היה מבין מאיזה חשבון בנק לקחת את הכסף. והכי חשוב, החיפוש אחר
בן או בת זוג היה נטול כאב, נטול פחדים. כשאתה רואה אדם שאתו
או אתה, אתה רוצה להיות. אתה מבין באותו רגע אם יש הסכמה מהצד
השני. בלי לדבר, בלי להתאמץ.
האי היה אי ללא וויכוחים, ללא מלחמות. בלי צורך באנשי מכירות,
עורכי דין, פסיכולוגים, פוליטיקאים. אפילו הפקידים בחנויות היו
שם רק כדי לספק עבודה לאנשים ושיהיה סחר וכלכלה. ברמה עקרונית
היו יכולות לעמוד מכונות במקומם ותפקד באותה יעילות וכנראה
שאפילו ביותר יעילות.
בצהרי יום אחד, שכל שוכני האי הבינו שהיה נעים במיוחד, מתוך
הים השקט, נפלט אל החוף אדם. מי שראה אותו מגיח מהמים הבין מיד
שספינתו שקעה במימי האוקיינוס והוא ניצל מן המוות, ושיש צורך
מיידי לקרוא לרופא.
הרופא הגיע ומיד הבין, שיש צורך בצביטת שפתו העליונה של האיש
כדי להעירו. אך כשניסה להתכופף, מעד הרופא ונפל על חזהו של
האיש המעולף. האיש השתעל, מים יוצאים מפיו והתעורר בפתאומיות.
כל המתבוננים (שכבר היו רבים מאוד) הבינו שהרופא הציל את חייו
והאיש חי.

אנדי התעורר על מיטת מים ענקית. נזכר, שמההתחלה הוא התנגד
לרעיון של טיסת כדור פורח שחוצה את האוקיאנוס. אנדי הסתכל סביב
החדר הירקרק והעגול שבו נמצא. ומיד בחילה עלתה בקרבו וכאב ראש
במוחו. הוא שונא את הצבע ירוק.
הוא החליט לצאת החוצה, ולבדוק היכן הוא. ולמה יש דפיקות של
בסים ממש חזקים בצורה עקבית באוזניו. הוא יצא לרחוב, שם הבסים
התפתחו למוזיקה אלקטרונית שהופצה בעוצמה מפלצתית, מרמקולים
שהיו תלויים על כל עמוד חשמל. ברחוב היו עוד אנשים שכנראה לא
הפריעה להם המוזיקה, וגם לא הצבעים הנוראיים בהם היה צבוע כל
דבר ברחוב. מולו ומאחוריו היו שתי שורות של בתים, שכל אחד מהם
היה צבוע בצורה שהכאיבה לעיניו של אנדי יותר מהבית הקודם לו.
ליד כל בית היתה מכונית או שתיים שהיו צבועות באותם הצבעים
המחרידים. כל הדברים ברחוב נראו לאנדי שנבנו בצורה עקומה
ואפילו לא הגיונית או אפשרית.
אנדי ניגש ושאל את אחד האנשים "איפה אני?". אך האיש רק הצביע
לכיוון מסוים. אנדי ניסה לשאול אנשים אחרים, אך קיבל מהם את
אותה התגובה, והחליט ללכת בכיוון אצבעו של אחד מהם. הלך כמה
דקות, והגיע לרחבה עצומה, בה הצבעים והמוזיקה זעקו ישירות אל
מוחו ופסחו על מנגנון הקליטה הנורמלי (דרך העיניים או
האוזניים). היו ברחבה מאות אנשים באמצע הרחוב. רוקדים, קופצים,
מתפרעים ורצים. אנדי הביט בתדהמה באנשים, שכולם כאחד לא דיברו
אחד אל השני, ולו פעם אחת. פעם בכמה זמן לא מוגדר, היו זוגות,
שמבלי לדבר היו הולכים למקום כלשהו באזור. מתפשטים בצמוד לאחד
הבתים (או עמוד חשמל), ועושים משהו שבבסיסו היה דומה לסקס.
הוא החליט שהוא צריך כוסית או שתיים של וויסקי, כדי לעכל את כל
מה שעובר עליו. והוא היה בטוח שלא נגע ב- L.S.D. בעשרים השנה
האחרונות. אנדי קלט בקצה השני של הרחבה התקהלות של אנשים וניחש
ששם היה הבר. הוא צדק ונעמד ליד הברמן, אחרי שבדרך לשם תלשה
אישה כלשהי את חולצתו ואחרת גנבה את חגורת מכנסיו. הוא ביקש
(בדמעות) מהברמן כוסית של וויסקי "ותעשה את זה כפול". חיכה
חצי דקה, וקיבל משקה צבעוני עם קשית ומטרייה שהיה ממש רחוק
מלהיות כוסית וויסקי כפולה. הוא ניסה להסביר לברמן בשנית
ובשלישית (וגם בשמינית) שהוא רוצה וויסקי. אך כל פעם קיבל משקה
מוזר אחר. אנדי ויתר ושתה את המשקה שהיה מולו באותו הרגע וקם
מהבר, הוא לא חשב שלברמן מגיע טיפ, או תשלום בכלל.
אנדי החל מחפש מקום על האי בו יהיה לו שקט, מקום הגיוני. אך
ככל שחיפש יותר הוא מצא דברים יותר מוזרים, והרגיש ששפיותו
דועכת מדקה לדקה. לאט החלו אנשים מסביבו להגיב בצורה שלילית
ומתרחקת, ואנדי לא ידע מה לעשות עם עצמו אז המשיך בניסיונות
נואשים להציל את שנשאר משפיותו. פתאום התחילו אנשים להתקרב
אליו, להתקרב יותר מדי, לדחוף אותו, להכות אותו. אנדי, שמימיו
לא שלח אגרוף אפילו לשק אגרוף, ולא הזיק לאיש, עשה מה שכל אחד
אחר היה עושה. הוא ברח. אבל האנשים רדפו אחריו, בשתיקה מפחידה
ומבטים קטלניים. בסופו של המרדף הגיע אנדי אל החוף, משם לא היה
לו איך או לאן לברוח. הוא היה מוקף, והוא לא העז להיכנס למים,
הוא הידרופוב אחרי הכל.
ההמון התקהל סביבו, אך לא מספיק כדי לגעת בו. ואז, מתוך ההמון
יצא איש אחד שלבש חליפת עסקים וטירוף בעיניו. הוא נראה רשמי
יותר מכל השאר. האיש שלף משהו שנראה כמו אקדח מאוד פרימיטיבי
וכיוון אותו אל חזהו של אנדי.
אנדי פחד לחייו וצעק אל האיש והסביר לו:
"חכה, עצור" ניסה אנדי להרגיעו
"יש פה איזה סוג של אי הבנה,
זו רק אי הבנה..."
גופתו של אנדי נפלה על החוף בתוך המים הרדודים וההמון התפזר.
"מטורף" הבינו כולם כשחזרו לעיסוקיהם על האי.

                                   -   -   -   -   -  

מוקדש רק לך, תודה על שנים של צחוק.