"בת 23 מחפשת שותפ/ה לדירה בת חדר וחצי בצפון בת-ים, לפרטים
065-913782"
"לא!" אמרה הנערה השחורדינית שישבה לידה בבית הקפה. "את
מתכוונת למסור את הגיל האמיתי שלך?!" "לאחר מחשבה מעמיקה אומר
לך בכנות ש.. כן, בהחלט כן" ענתה חברתה הג'ינג'ית כשחיוך מתפשט
על פניה. תוך כדי שהמשיכו השתיים לדבר על הדירה החדשה, בצד
השני של המסעדה, המלצר סידר את הכיסאות וניקה את הדלפק. היום
סוגרים מוקדם, אף אחד לא מגיע בזמן האחרון, מפחדים. למעלה,
בדירה השנייה של הקומה השלישית שבבנין ממול, עמדה אישה צעירה
חסרת אונים מול המקרר הריק כשבנה בן החמש בוכה לבמבה. בסלון
בעלה נפל לתרדמה עמוקה כשבקבוק ה"מכבי" השישי תלוי בידו. כמה
בלוקים ימינה משם שני קצינים עמדו נבוכים מול דלת הווילה, לא
יודעים איך לבשר לאם שעומדת מולם עם מגבת מטבח שאבי לא יחזור
לשבת.

בערך 20 קילומטר משם ישב דודי, דייג בן 50, על שפת הכינרת עם
החכה שעברה אצלו במשפחה עשרה דורות. לאחר שבילה את היום בישיבה
על הסלע תחת השמש הלוהטת ולא תפס דבר, אף לא דגיגון לא ראוי
למאכל, התייאש והילך לעבר ביתו כשה"שרקיה" של הכינרת מעיפה את
מכתב הפיטורים שלו על פני המים.

שבוע לאחר מכן כל התשעה נכנסו לטרמינל ועלו על טיסה 58B. כולם
מחייכים, כולם מצפים בחוסר סבלנות לנחיתה יודעים שהם יגיעו
ליעדם רק בעוד 15 שעות. הטיס, שרק סיים את הקפה, עמד ליד
המטוס, חייך, הכניס את הנוסע ה256 וניגש לשבת בכיסאו. הוא פתח
את המיקרופון והפעיל כפתור בלוח הבקרה, מעיף מבטו מהתמונה של
אמו ואביו המחובקים לתמונה של הדיילת הבריטית שפגש בז'נבה. רק
פעמים מעטות היה להם זמן להיפגש, בין הטיסות, אם קרה מקרה והם
היו באותו חלק של העולם באותו היום. אז הם היו שוכרים חדר
ומבלים את הלילה. ובכן, הפעם קרה מקרה וטיפני וקובי עמדו
להיפגש עוד 24 שעות בשדה התעופה בניו יורק. בינתיים, במחלקת
העסקים אלדר עיין בעלונים שהוצבו בכסא מולו וסרק שוב ושוב,
בפנאטיות כמעט, את החלק המסביר מה לעשות במקרה חירום. הוא לא
בטח במכונה הזאת המתיימרת להתנהג כציפור. הסיבה היחידה בגללה
הסכים לעלות הייתה העובדה שהמכונות האלו הצילו אותו ב67. הבחור
בן העשרים ושלוש שישב לידו, תום, היה רגוע ביותר לעומתו, הוא
הרגיש ממש בבית (למרות שהיה מעדיף לשבת במושב הנוח של הF16
שלו). הדבר היחידי שהקדיש לו מחשבה היה איפה הוא ימצא יותר
חתיכות, בסנטרל-פארק או בפסל החרות? חבר שלו המליץ לו פעם על
בר אחד, שמסתבר שהוא נמצא בדיוק מול המלון שהצבא השכיר, לו
ולמיובש הזה שיושב לידו, חדר, "the genuine ". האמת שגם המקום
הזה שווה בדיקה. כמה כיסאות אחורה משם, במחלקה ראשונה, מתבוננת
אל החלון, ישבה דרורה. לפתע משך את עיניה אחד הסבלים שהוביל את
המזוודות לתא המטען. גם לו יש שער שחור, כמו שלו היה, גם לו יש
עיניים כחולות, ים. אבל לא, זה לא אבי, אף אחד לא יהיה יותר
אבי ממה שהוא היה. היא הייתה חייבת לעזוב, דרורה לא יכלה לסבול
את גל המבקרים, הכתבים המנחמים. דוד נשען עליהם אבל היא לא
הצליחה. כאילו היו ידיה מגואלות בדמו ובעוד היא מנסה להיאחז
בידיים המושטות לעזרה היא מתחלקת ונופלת מטה, אל התהום העמוקה
של השכול. היא זאת ששכנעה את אבי להצטרף ליחידה, כמו אבא, כמו
סבא. היא פשפשה בתיק שלה, מחפשת את מחזיק  המפתחות שלו וגילתה
שהיא שחכה אותו בבית. עדיף כך, חשבה, עכשיו לא רק הוא רחוק, גם
הזיכרון. הקולות מאחורי הוילון קטעו את הזיותיה. ילד קטן
ממחלקת נוסעים רצה "במבה".

נטשה, אמא שלו, ניסתה להסביר לו שכל הבמבות שהם קנו בדיוטי פרי
הם לטיסה, ושדיי, עכשיו לנוח. אבל הילד בן החמש לא ויתר כל כך
מהר, ואחרי הבמבה בא הביסלי, הכפלי, הדובונים והאפרופו. ושוב
אין, ואין, ואח"כ, ולנטשה כבר נמאס להלחם. אחרי שתי דקות הוא
כבר ישב לו בשקט עם סוכרייה בצבע ורוד פקוסיה. אך כמו לכל דבר
גם לרגעי השקט יש סוף. רק הטיל הקטן את הסוכרייה פיו ואחד
מהעומדים בתור לשירותים מעד והפיל את הקטן וסוכרייתו עמו לרצפת
המטוס. הלז שישר קפץ חזרה על הרגליים  התעלם מהתנצלויותיו
החוזרות והנשנות של המועד ופרץ בבכי קורע לבבות, אוזניים
ומעיים. אך גם האם המפוחדת שתפסה מיד את תינוקה וחיבקה אותו
בחזקה לא עזרה בדבר. יוני שלה רוצה את הסוכרייה שלו! נטשה ידעה
שהמושבים ליד השירותים,  באחורי המטוס, הם גרועים ביותר אך זה
מה שהיא יכלה להרשות לעצמה בהתחשב בקמות הכסף שהייתה בידה
והמועד הבהול בו קנתה את הכרטיסים.  בשני המושבים לפניהם ישבו
את ואיילת. הרבה קרה מאותה שיחה במסעדה על הדירה החדשה. שעה
לאחר שעזבו השתיים את המסעדה היה שם אירוע. מחבל. עשרה הרוגים,
מעל לעשרים פצועים. ההלם של הבנות והוריהן מהעובדה שהן יכלו
להיות שם ולהיפגע אם אך היו נשארות לטעום מהעוגה החדשה שהוצגה
בחלון כמו שאתי רצתה, גרם להם להחליט, הן חייבות לטוס משם
ומיד. כמובן שאף אחד מהנזכרים למעלה, ההורים או הבנות, לא הודה
בסיבה האמיתית, ולמה להם כשיש בנמצא סיפור כיסוי כזה מושלם?
שתי הבנות נוסעות ללמוד ב- M.I.T. , הרי זה היה בתכנון שנים
והן קיבלו כבר מלגה. ברגעים אלו השתיים שוחחו בנחת על המעונות
והנוף, כשאיילת הג'ינג'ית שמעה את בכיו של המסכן מהמושב
מאחורה. איילת שהתנסתה באחות קטנה משלה, זיהתה כמעט מיד את
גורם הצער ושלפה סוכרייה כמעט זהה לזו שהתגלגלה ברגעים אלו
לאורך המסדרון הצר של המטוס, והעניקה אותה לאם העייפה וזכתה
במאות מבטי תודה, שנשלחו לכיוונה משאר הנוסעים. בעוד כולם שבו
למקומותיהם והמשיכו לעצום עיניים בנחת, דודי מיהר לחזור
למושבו. הוא עדיין היה כולו סמוק מבושה  על כך שהפיל את הילד
הקטן. הוא החל לתהות האם גם אדם, נכדו, נראה כך. בתו של דודי,
דורית, עברה לגור בארה"ב מאז סיימה צבא. שם התחתנה  ושם נולד
בנה. אדם כבר בן שנתיים עכשיו, ודודי מכיר אותו רק מתמונות.
דודי היה מסור מדי לעבודתו במפעל מכדי לקחת חופשה כה ארוכה,
זאת אומרת עד לפני שבועיים, כשקיבל את מכתב הפיטורים. כשדורית
שמעה שאביה מובטל היא שלחה לו במהירות כרטיס טיסה. הוא עובר
לגור איתה ועם בעלה, מצפונה לא נתן לה לאפשר לו להישאר לבד
בבית, בודד ללא איש שיתמוך בו בשנותיו האחרונות. לדודי לא
הייתה כל אפשרות מאשר להיענות להזמנה. הוא ליטף בעדינות את
החכה העתיקה שנשמרה בתיק שאתו עלה למטוס, לקח לו הרבה מאוד
זמן, יזע ודמעות לשכנע את המאבטחים שיאפשרו לו להעלות את החפץ
היקר אתו למטוס. לעולם לא אשוב לארצי, חשב, לעולם לא אראה את
הכינרת. תמיד היא הייתה יקרה לו, אפילו אשתו עליה השלום נקראה
על שמה, כינרת. עם מפלסה של הכינרת ירדה גם בריאותו. אפילו הוא
עצמו לא זכר כמה תרופות הוא לוקח. כשהגיע דודי למושבו, נאלץ
להידחק בין התיק הגדול של הבחור שישב לידו. "אוי הצעירים האלה"
מלמל לעצמו, "מקסימום פיגור במינימום אנשים". גיל שם לב שדודי
חזר למושב, כיבה את הדיסקמן שלו והכניס אותו לתיק. עוד מאט
ממריאים, חשב, הגיע הזמן לנמנם.

איילת סגרה את התיק שלה והסתכלה בנוף השקיעה העובר על פני
המטוס התגלגל אל מסלול הטיסה הפנוי. אתי נדחפה מעל לכתפה של
איילת מנסה גם לראות. פתאום נפלו עיניה על תיק אפור מתחת
למושבה של איילת. "איילת, התיק שלך סגול, נכון?" איילת
הסתובבה, מציגה את הסגול שנח על ברכיה בפני אתי. "כן, הנה.
למה?" "אז מה התיק הזה?" שאלה אתי , מצביעה על הגוש האפור.
"סליחה," פנתה לשניים שישבו בכסא לפניהם "זה התיק שלכם?" אמרה,
"לא" ענה אחד מהם. איילת ואתי החלו להיבהל מאחר ונמצא שאיש
אינו יודע למי שייך התיק ולא היה עליו כל סימן זיהוי. בסופו של
דבר היה בלתי נמנע מלשאול את השאלה ולכן איילת ואתי החלו לשאול
בקול רועד את הנוסעים "סליחה, יש פה מאבטח?" עד מהרה התעוררה
בהלה במטוס שכמעט והיה מוכן להמראה, מאמצי הדיילות לפנות את
כולם בשקט ובצורה מסודרת עלו בתוהו. ילדים קטנים בכו והמבוגרים
נטלו את חפציהם והחלו  להתגודד בבהלה במסדרון כשפניהם אל דלת
המטוס. השטף הפתאומי של נוסעי מחלקת הנוסעים אל חלקו הקדמי של
המטוס גרם גם לנוסעי המחלקות האחרות לקום בפאניקה ולהידחף
יחדיו עם ההמון. תום ששמע את הבקשה למאבטח הוציא את נשקו האישי
ומיהר ללכת נגד הזרם אל המקום ממנו נשמעו הצעקות. אלדר כבר
הספיק להגיע אל הטייסים ולהזהירם מפני הסכנה. המטוס עמד במקומו
בקצה המסלול המרוחק וננטש כשמאות הנוסעים שעטו במורד המדרגות.
תום הצליח בסופו של דבר לעבור את הוילון אל מחלקת  הנוסעים,
לאט, לאט עבר בין המושבים ובדק האם יש שם חפצים חשודים, אך ללא
כל תוצאות, כל הנוסעים נחפזו לאסוף את חפציהם ולברוח. לפתע
נשמע קול, בסוף, ליד השירותים. "איילת, שכחי מזה, אני לא זזה
מפה" אמרה אתי, עומדת ליד המושב שלה, מביטה בחרדה על חברתה
היושבת צמודה לכיסאה, מפחדת להניד עפעף. "היי, שתיכן!" קרא תום
משהתקרב יותר והבחין בהן בברור, "מה אתן עושות פה? צאו מהר! יש
פה פצצה!" "אנחנו לא יכולות" ענו יחד. "אתן משוגעות?! אמרתי
שיש פצצה" "אבל אנחנו לא יכולות לזוז" השיבה אתי. "הפצצה מונחת
מתחת לרגליים שלה" אמר קול נמוך שבקע מאחד המושבים מהמסדרון
הימיני. זה היה גיל שהתיישר מתוך הכיסא אוחז בדיסקמן שלו. "מה
קרה?" אמר אלדר שהגיע במהירות לעזור לתום לאחר שפינה את אחרוני
הנוסעים ובדק את המחלקות הקדמיות. "אז ככה," ענה לו תום,
"הפצצה מונחת מתחת לרגליים של הג'ינג'ית, החברה שלה לא רוצה
להשאיר אותה לבד וזה," אמר, מצביע על גיל, "זה, אני לא יודע
מאיפה הוא צץ" אלדר עמד מבולבל, מנקה את משקפיו שוב ושוב. תום
לעומת זאת ידע מה לעשות. צריך להוציא את הבחור והנודניקית
שמתעקשת להישאר שם. היא לא תעזור בכלום אם היא תפגע. "אלדר,
תוציא אותו מפה" אמר והצביע על גיל.

גיל ראה את אלדר מתקרב אליו ונזכר באותו אחר הצהריים במסעדה.
הוא נזכר איך שהגיעה קבוצת תיירים בדיוק כשהחליט לסגור. הוא
נזכר איך הילדה הקטנה באה עם אחותה ושאלה כמה עולה קרטיב
לימון. הוא נזכר בפיצוץ. אלדר הושיט לו יד, ביקש ממנו לקום.
גיל כבר לא ראה את אלדר, הוא ראה אותו. את הבחור שלבש מעיל
עור. את הבחור שהושיט ידו לענות לפלאפון. ואז גיל עשה את מה
שהיה צריך לעשות אז. הוא הדף את המחבל. הוא הדף את אלדר. הזקן
הופתע וניסה לקום אך גיל קפץ עליו ולא הרפה והכה והכה ואלדר
הפך חסר הכרה. ברגע שהבחין בהתכתשות מיהר תום לעצור את גיל, אך
גיל  המשיך להיאבק. תוך שניות תום הכריע אותו. חמש דקות לאחר
שהתגלתה הפצצה, שני גברים שכבו חסרי הכרה על ריצפת המטוס.
בנתיים אתי ואיילת ישבו מפוחדות. תום ביקש מאתי ללכת, בחוץ
נשמעו סירנות משטרה ואלדר פקח את עיניו, בפעם האחרונה. בטרמינל
עשר הפיצוץ נשמע. ליוני הקטן נגמרה הסוכרייה.