אתמול זיינתי דחליל.
אני לא יודע מה עבר לי בראש. הלכתי ברחוב, בדרך לביתה של
חברתי, כשלפתע שמתי לב אליו עומד באמצע השדה. לא יכלתי להתעלם
מידיו, פרוסות הצידה כמבטיחות דבר. כובע הקש המצחיק שעל ראשו
גרם לי לגחך. חייכתי לעברו, וניגשתי אליו. הבטתי סביבי. השעה
הייתה מאוחרת - לא היה איש. רק הוא, אני והשקט. פתחתי את
הרוכסן שלי. הוא לא גילה התנגדות. חדרתי אליו מקדימה. הקש -
שאופיו הדוקרני והקשיח גרם לי לחשוש שיהווה בפניי מכשול - אפף
אותי בחומו והתרכך למגע עורי. נעתי בתוך הדחליל מספר פעמים.
כשהרגשתי שאני עומד לגמור, יצאתי החוצה. לא רציתי ללכלך אותו
בטומאתי. הבטתי בו בחשש, מפחד שלא הייתי טוב מספיק. אך חיוכו
הגזרי השיב אליי את הביטחון. רציתי לחבקו, אך לפתע ראיתי אנשים
מתקרבים מרחוק. נשקתי לו על הלחי וחזרתי אל הרחוב.
כשהגעתי לביתה של חברתי, דפקתי בדלתה והיא התמהמהה לפתוח.
בינתיים חשבתי ביני לביני אם מה שהרגע עשיתי יכול להיחשב
כבגידה. הלא דחליל הוא יצור דומם - אך בכל זאת...
דלתה של חברתי נפתחה והיא ניצבה לפניי עם חיוכה החיוור. באתי
לנשקה, אך היא נסוגה במהרה - שכחה לסגור את הקומקום. ישבנו
ודיברנו קצת על יומנו. את סיפור הדחליל החלטתי לשמור מפניה.
הלכנו למיטתה לממש את הקשר שלנו. גופה התקשח כאשר חיבקתי אותה.
התחלתי לנשקה, אך היא הרחיקה אותי מעליה, וקמה לסגור את
ווילונות החלון. כשחזרה, פתחה רגליה לפניי כאומרת - סיים כבר.
הבטתי בה ונזכרתי באהובי המחכה לי בשדה. "זה לא ילך," הפטרתי
לקראתה, ועזבתי את ביתה.
רצתי בחזרה אל השדה.
הדחליל עדיין עמד שם, אך לידו עמד אחר. והנה הוא מחבקו, ממטיר
עליו מילות אהבה, וגם כששם לב שאני מסתכל - המשיך לעמוד לצידו.
"אני יכול לעזור לך?" שאל בנימוס. "לא," עניתי בעיניים דומעות,
"רק תטפל בו יפה."
ההוא הנהן אליי בהבנה, ולאחר שב לענג את הדחליל הזקוף.


יואב תירוש.
18.8.2004
לשיר טלאור