[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כל כך רציתי לכתוב משהו, שלא קשור אלייך. אבל התיישבתי בין
מאוורר לספה, על הרצפה, והעט לא הפסיק לשרבט את שמך. זה חסר
טעם, אני מודה, אבל זה כל מה שאני יכולה. אני אפילו לא אוהבת
אותך יותר, אני מבטיחה, אבל פעם כל-כך רציתי אותך. זאת קלישאה.
מה שגורם לי לשנוא אותך. בכל מקרה, מה שרציתי לכתוב, הסיבה לכך
שאני צריכה לכתוב, כלל לא נוגעת לך.

חזרתי לדירה של שולה כדי שיהיה לי האומץ לכתוב על מה שמפחיד
אותי לחשוב עליו בבית. שולה הייתה מתהפכת בקברה, אם היא הייתה
יודעת, שבאתי לכאן. שוב. זה בסדר, גם אני עדיין לא סולחת לה.
ואתה, אתה בטח יושב לך על כורסא גדולה כזו, מהאלה, ששוקעים
בתוכן. בדיוק כמו שסבא שלי היה עושה. למה רק אלייך אני יכולה
לכתוב? אולי כי אתה לא מכיר את האנשים האלה? אולי כי אותך אף
פעם לא עניין לדעת מה היה כתוב במכתב של אילנה? בתור היחידה,
שיודעת מה באמת היה כתוב שם, אני מבטיחה לך, שלא הרבה, בכל
מקרה. אילנה לא נוהגת להרבות במילים, גם כשעוד הייתה לה אפשרות
בחירה, לפני התאונה.
על התאונה בוודאי שמעת. בחדשות, ברדיו, לפני חודשיים. זה היה
מאוחר בצהריים. אני בטוחה, שלא שמת לב למודעה בדיוק כמוני.
הודיעו על עוד תאונת דרכים קטלנית, ביציאה מכביש שש, ליד חדרה.
במכונית היו שלושה, אמר השדרן, שני מבוגרים וילדה קטנה. הילדה
והגבר נהרגו במקום, כשנכנסה המכונית לתוך המשאית, שחנתה לצד
הכביש. האם פצועה קשות. פונו לביה"ח הקרוב. הסיבה לתאונה נחקרת
ברגעים אלה. רק באותו הערב אמא אמרה לי עם דמעות בעיניים, שזו
הייתה אילנה.  'הם חושבים, שהיא תחיה' מסרה בדרמטיות, 'אני לא
מבינה איך, רות...' ייבבה לתוך כתפי. אתה מכיר את ההרגשה?
ידעתי, שאני צריכה להרגיש עצובה, בשביל אמא, בשביל אילנה, אבל
רק רציתי ללכת לישון. שתינו הלכנו להלוויה. אבא העדיף להישאר
בבית. אחותי הקטנה, דורית, נהגה. כשחזרנו הביתה, כשכבר התחיל
להחשיך, אמא הרימה את הניירות הזרוקים שלי מהרצפה ושוב הזכירה
לי, שהיא אוהבת אותי נורא, אבל אני חייבת למצוא דירה חדשה,
נמאס לה לנקות אחרי. הכל המשיך כרגיל.

אילנה שוחררה אחרי שבועיים לבית ממול, הבית של שולה, אחותה.
שולה שכרה עוזרת פיליפינית, עם רשיון, שתטפל באילנה, כשהיא
בעבודה. לא הכרתי את אילנה עד לפני שבועיים, גם דורית לא. מאז
התאונה, חיינו סבבו סביבה. לא, זה קרה אחרי המכתב.

זה היה ביום שלישי, כשחזרתי הביתה מוקדם מהמשרד והוצאתי את
הדואר מהתיבה. פתחתי את כל החשבונות. ואתה לא יכול להאשים
אותי, באמת שלא, שהסתקרנתי ופתחתי גם את המכתב של אילנה.
כשסיימתי, קיפלתי אותו בזהירות והכנסתי חזרה למעטפה. הכל נראה
כאילו לא נגעו בו, אבל הידיים שלי רעדו, כששמתי את המעטפה על
שולחן המטבח, מחכה לדורית, שתחזור מהעבודה. כשהם חזרו, אמא
ואבא, הם חשבו, שזה רק הגון לספר לשולה על המכתב, המילים
האחרונות של אחותה. הרי מאז התאונה אילנה לא הוציאה הגה. זה גם
אף פעם לא יקרה שוב, הבטיחו הרופאים. נזק מוחי בלתי הפיך. כך
שעוד לפני שדורית נכנסה הביתה, כולנו ישבנו שותים קפה בבית
ממול, יושבים עם שולה  ואחותה בכסא. אתה, אני בוטחת בך, בגלל
זה לך אני כותבת. אז אתה חייב להבין, שלא יכולתי, לא הייתה לי
הזכות, ממה שקרה, לקרות! דורית בוודאי ראתה את הפתק מונח על
השולחן של אמא ואבא, במטבח, כי היא נכנסה נסערת לבית של שולה,
בלי אפילו לדפוק. שותקת כמו אילנה, נטלה את המכתב וקרעה אותו
בשניות. אמא קפצה מכסאה, קפה נשפך על אבא, שישב שם עם פנים
אטומות ואני רציתי לצרוח, שיקום ויעשה משהו. הוא יותר מכל
הנוכחים (אולי חוץ מאילנה) צריך להרגיע את אמא. באיזו רשות
סטרה לדורית?! איזו רשות או חזקה הייתה לה על דברי אילנה,
שחיפשה אותם נואשות על הקרעים, שהיו פזורים על הריצפה של
שולה?! אילנה כיוונה את דבריה לדורית, ולדורית בלבד דבריה
נאמרו. בפניה של אמא לא היה לי הכח להביט ישירות. דורית
הסתובבה על עקביה ויצאה. אני בהיתי בריצפה. 'אני יודעת מה
אילנה כתבה, מה דורית לא רוצה לשמוע. את צריכה לשבת בפינה כמו
ילדה קטנה בעונש ועל הברכיים לבקש סליחה' זעקתי אל תוך הבלטות
בדממה. אמא אכן נפלה לברכיים ואספה קרע אחר קרע ואבו הוסיף
לשבת כמו פסל והשתיקה של אילנה רועמת מכל. ואני ניגשתי לאמא.
את כל החתיכות נטלתי בידיי וזרקתי לפח. אמא שוב ייבבה
בזרועותיי כבעבר. 'תודה, תודה. אבל, אילנה... אני לא מבינה
איך...' אך שולה, קודחת בראשי חורים עם עיניה הכחולות, ידעה.
וקולה נשמע בתוכי, 'את קראת אותו, נכון?!'

אמא, אבא ואני חזרנו הביתה. אני כתמימה מתנצלת בפני שולה על
הטרחה וההורים שלי שותים ודורית שקטה. אחרי יומיים עזבה חזרה
לדירה שלה ליד האוניברסיטה, אבל השתיקה הזו הורגת אותי. בגלל
זה הייתי חייבת לספר לך על אנשים, שאתה בוודאי לא מכיר, עניין
שכלל לא נוגע לך. רק עלייך אני יכולה לכתוב, אבל השתיקה הזו...
שולה נפטרה אחרי שבועיים מהתקף לב, זה לא מזמן. אילנה נשלחה
לאיזשהו מוסד, הפילפינית פוטרה. אמא לא יכלה להיות יותר שמחה.
הכל כרגיל. אפילו השתיקה רגילה. אני חושבת, שהגיע הזמן, שאני
אעזוב, אעבור דירה כמו שאמא רצתה. זה לא, שהיא לא אוהבת אותי,
פשוט נמאס לה לנקות אחרי. הבית של שולה גדול ולא עולה הרבה
והשתיקה שלו נוחה לי. אני רציתי מקודם, שעשעתי את עצמי במחשבה
לגור לידך, איתך, אבל אני כבר לא אוהבת אותך. אני זוכרת את
שולה יושבת בשולחן מולי ואת אילנה ממש לידה, עם עיניים פקוחות
לרווחה, חיוך של טמטום מרוח על פניה ואש שכזו בוערת בתוכה,
באמת טהורה ומחטאת. בכאב. עד יום מותה שולה לא סלחה לי, שלא
סיפרתי. היא לא אמרה לי דבר, אבל אני יודעת שהיא ידעה, ולך
האיש, בו אני כל כך בוטחת, אספר? אבל העניין לא נוגע לך. אנשים
אלו זרים לך. אותך מעולם לא עניין המכתב של אילנה. מוטב לך
בלעדיו.

ואלוהים יודע, שפעם, אבל רק פעם, הייתי בטוחה, שמוטב לי איתך.
תודה שהקשבת.
רות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Hoothers
hoothers, yam
yam yam.
hoothers
hoother on a
girl that is
dumb.

Al Bundy


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/04 20:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יסמין גריינג'ר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה