יש פעמים בחיים, שאתה יושב וכותב לעצמך מכתב. בלי כוונה להראות
אותו לאיש, ואם כן, אולי בעוד הרבה שנים, כשלא תצטרך לתת
הסברים, כשהכל כבר לא יהיה רלוונטי.
אז בדרך לאותם פעמים, אתה מתלבט אם בכלל יש טעם לשבת ולכתוב,
אבל אתה יודע שהמכתב הזה לא יהיה רגיל. אתה יודע שאתה תכתוב
ברצף, שלא תפסיק, כי אתה לא צריך לחשוב כדי לכתוב, אלא רק
להרגיש.
את האמת שאני לא יודעת למה אני יושבת עכשיו לכתוב מכתב. אני לא
יודעת מה הסיבה המרכזית, מה הדחף, מה המניע המסתתר מאחורי
המכתב. אולי יום אחד אני אבין, אבל כרגע אני מרגישה שזאת אותה
פעם כזאת, שאני צריכה לכתוב לעצמי מכתב.
חשבתי לשתף את אלוהים, ולפנות אליו במכתב. אבל אני יודעת שהוא
קורא, אני יודעת שהוא, כנראה, זה שהניע אותי לכתוב. אז אין טעם
לפנות אליו. חשבתי לפנות לחבר, חברה, מוסד שכלפיו אפנה איזשהיא
ביקורת, אבל אז הבנתי שאני רוצה לכתוב לכם. לכם, אותם קוראים
שלא מכירים ולא יכירו את כותבת המכתב הזה. אמנם, אני כותבת
לעצמי, אז איך זה שאני משתפת אחרים? פשוט מאוד, אני כותבת
לעצמי מכתב, ורק לי הוא מיועד. אבל, אני פונה אליכם הקוראים
באנונימיות, כך שהמטרה נשמרת, ואין אף חבר או חברה שאליהם
מופנה המכתב.
תמיד ניסיתי להגדיר מי אני, מה השאיפות, מה התכונות, מה אני
רוצה מעצמי. במהלך השנים השתכנעתי כל פעם מחדש שמצאתי את אותו
"אני", אבל התבדיתי לאחר זמן מה כשגיליתי את עצמי מחדש. וכך גם
עכשיו. עברה בי בשעות האחרונות מין תחושה שאותו "אני" שגיליתי,
איננו. שטעיתי. שהייתי תמימה, אף על פי שהכרזתי שאינני. אני
עדיין משוכנעת שאיני תמימה, אך תמיד תתנפץ עוד בועה של תמימות,
כי לעולם תשאר בי אותה ילדה אופטימית שחושבת שהעולם ורוד,
ששואפת לשינוי ומשוכנעת שתחולל אותו יום אחד. זה לא שעכשיו אני
אומרת לעצמי לצאת מאותו סרט, של לשנות את העולם. ואני גם לא
שוללת את האפשרות הזאת במובן מסויים. אבל יש הרגשה שהכלים כבר
אזלו. שהעולם לא ישתנה כמו שאני לעולם לא אשתנה. תמיד אשאר
אותה אחת, רק שכל פעם אסיר מעלי עוד שכבה ועוד שכבה בדרך
לגילוי הסופי של עצמי. אבל "עצמי" תמיד ישאר אותו דבר. מה
שתשתנה היא הידיעה. הידיעה על עצמי. הידיעה מי אני ומה אני.
ועדיין, איני יודעת מה הביא אותי לכתיבת דברים אלה. הרגש דוחף
אותי לכתוב. יש בי צער וסבל על אי הכרה. אי הכרה של הסביבה במי
אני. אי הוקרה לי על מעשיי, ודרכיי. אבל, מצד שני, אינני זקוקה
לאותן תודות. לאותם שבחים. חוסר ההכרה אפילו חיובי בשבילי. הוא
עוזר לי לבנות את עצמי. להיות יותר חזקה ולהבין שלא תמיד יש
תמורה. בנוסף, לדעת שלא כל מה שרוצים מקבלים, ושגם אם הצדק לא
יוצא לאור בצורה כזאת - הוא יצא במוקדם או במאוחר בצורה אחרת.
אף, טובה יותר. אולי המכתב הזה הוא אמונה בכך. שהצדק שלי,
וההכרה בו, תהיה טובה יותר בעתיד.

זה עוד אחת מאותן פעמים שאתה מרגיש שאתה צריך לכתוב לעצמך
מכתב. אתה מתיישב, בלי תכנון ורושם מתוך אותו רגש. גם אם הסיבה
אינה ברורה לי כעת, אולי תתברר בעתיד. מי יודע.
רק אני.