טיפות הגשם הגדולות הקישו בחוזקה על החלון. לרגע היה נדמה, שהן
הולכות לשוברו.
מהמטבח עלה ריח התבשילים וכבר היה אפשר לשמוע את אימא מסדרת את
השולחן .
קול שקשוק הסכו"ם וחריקת הכיסאות מילאו את הבית. בחוץ הכול
רטוב. אט אט נערם השלג והחל מכה בשמיכה לבנה את העמק הנסתר.
רוח קרה חדרה את הקירות ונשפה באפם של בני הבית. הכלבים התחבאו
בערמות החציר במתבן מעוצמתו של הקור, שחדר את עצמותיהם.
לפתע שקט, הקולות מן המטבח נדמו. פתאום היה נדמה, שהזמן עמד
מלכת. קמתי ממקומי והבטתי בחלון. הכל בחוץ היה לבן, יפה, שלו .
הרגשתי טוב כל כך. נשמתי לתוכי את האוויר הנקי והטהור. לבי היה
טוב עלי ולרגע נשכחו צרות היום.
חזרתי למקום מושבי במכתבה הגדולה, שעמדה בצידו של החדר.
התיישבתי בכיסא המרופד וכתבתי את אשר עתה חוויתי .
כאשר סיימתי להעלות על הנייר את אשר זה עתה חוויתי, תהיתי לי
לרגע, האם הייתה זו אשליה? האם חלמתי בהקיץ?
על מנת לוודא שאינני חולם, העתקתי מקומי בשנית ושמתי פעמיי אל
החלון. הבטתי החוצה והייתי כהוזה. בחוץ הכל היה כמת, נצבע
פתאום בצבעים של חום וצהוב. החום היכה בפניי ההמומות. המראה
הצחיח סירב להיקלט בראשי. העצים נבלו והדשא הפך צהוב מחומה
הכבד של השמש. הכלבים התהלכו להם, כשלשונותיהם בחוץ והם על סף
התייבשות. פתאום אחד מהם נפל על הארץ ואבק צהבהב אפף אותו.
"איך זה ייתכן", חשבתי לעצמי, "הרי הרגע הכל פה היה קפוא
ומושלג", לאן נעלם החורף הנכסף?"
שוב מיהרתי למכתבה וכתבתי את אשר זה עתה חוויתי. הנחתי את העט
ואחזתי בראשי.
הנחתי את כף ידי על מצחי ובדקתי האם חום גופי עלה. "לא, הכל
כשורה" אמרתי לעצמי .
פתאום הכל מסביבי נעלם, נמס, התמוגג. המכתבה הגדולה נעלמה כלא
הייתה, הכיסא המרופד, המיטה, קירות החדר. נשארתי עומד על תהום.
הבטתי מסביבי והכל נצבע לפתע בשחור. עצמתי את עיניי במהרה, על
מנת שהדבר ייפסק.
מצאתי עצמי מתעורר בבהלה במיטתי. יישרתי את גופי והבטתי מסביב.
המכתבה הגדולה עמדה שוב במקומה, הכיסא המרופד, המיטה- הכל היה
כשורה.
קמתי ממיטתי, לבשתי את נעלי הבית שלי ומיהרתי אל חדר האמבטיה.
שטפתי את עיניי והבטתי במראה. "הכול כשורה", אישרתי, "כנראה
ששוב חלמתי ... "
חייכתי לעצמי ופניתי למטבח לסעוד את ארוחת הבוקר.