כמה זמן עבר מאז?
ימים.
חודשים.
שעות.

המצבים לא השתנו, גם רוב האנשים לא. אולי, בעצם, חלקם.
יצא לי לחוות את כל מה שרציתי השנה, את כל המטרות שהצבתי
לעצמי, למרות שאולי לא בצורה שחשבתי עליה, שרציתי אותן.
הספקתי לאהוב בנאדם יותר ממה שאהבתי אי-פעם את עצמי, וגם לשמוע
ממנו אומר, שהוא רוצה שנהיה ביחד.
היה לי חבר, שהספיק להיות חלק מההתנסויות הראשונות שלי.
נכנסתי ל"חבורה", שכל כך רציתי, וקיבלתי מתנה נפלאה, חבורה של
אנשים שקרובים אלי, מספר חברות וכמה ידידים טובים, שהם חלק
בלתי נפרד ממני.
התקבלתי לכל מה שרציתי בתיכון בלי מבחן מעבר, התקרבתי עוד יותר
לקבוצה, וגם לאנשים בשבט.
הייתי בים בלילה, ושיקרתי להורים, והייתי במסיבה, והופעתי על
במה כמה וכמה פעמים.

ואולי, אולי זה לא היה בדיוק מה שרציתי...
כי הבנאדם שאהבתי פגע בי כמו שלא תיארתי לעצמי, ואף פעם לא
אמרתי לו שאני אוהבת אותו, וגם לא שמעתי אותו אומר אותו דבר,
וגם כי עדיין הפצעים ממנו לא הגלידו, והם אפילו לא קרובים
לזה.
וכי אפילו שהוא אמר לו, שהוא רוצה שנהיה ביחד, זה בא עם ה"אבל"
הענקי הזה. אבל את חניכה שלי, ואני גדול ממך ב- 4 שנים.
וכי את החבר שלי בכלל לא אהבתי, והוא סתם היה כדי לשכוח
מהבנאדם הקודם, ואפילו את זה לא עשה טוב, וכי הוא היה הנשיקה
הראשונה שלי, והוא בכלל לא ידע לנשק. ונפרדנו אחרי חודש, וגם
זה היה בטלפון.
ואף פעם לא הרגשתי באמת שייכת לחבורה, שכל כך השקעתי להיכנס
אליה, וברחתי משם בכזאת מהירות, והיה לי ריב ענק עם החברה הכי
טובה שלי, וגם עם הידיד.
ובקושי הצלחתי לעבור ל- 5 יחידות במתמטיקה, והיה לי נורא
בלאגנים עם המורה, ולא התקדמתי בגרוש, וקיבלתי כינוי שלא מרפה
ממני בשבט, ובכלל קפאתי מקור בים, וההורים בכלל גילו ששיקרתי
להם- והלך להם האמון בי, והמסיבה לא היתה כזאת טובה וסתם עלתה
לי הרבה כסף, ובכמעט כל ההופעות שלי היו לי פאשלות.

אבל בכל זאת זה היה מדהים עבורי.
כי כל כך התבגרתי מההכרות ומכל הקשר איתו, והוא פתח בפני עולם
חדש, וכי עדיין לשמוע את זה נתן הרגשה באמת טובה.
וכי היה מצחיק בכל מקרה לדעת, שהתאהבתי במדריך שלי, ועוד יותר
מצחיק לדעת, שגם הוא התאהב בי.
וכי החבר היה חמוד בכל מקרה, והיה יפה, והיה לי כיף איתו, ובכל
התקופה שהיינו ביחד קיבלתי המון פרוטקציות ממנו ומכל החברים
שלו בשבט, וגם יצא לי להכיר את כל השכבה שלו, השביעסטים, הרבה
יותר לעומק. והנשיקה איתו, למרות שהיא לא היתה יותר מדי טובה,
עדיין היתה מאוד רומנטית, והמרכז, שהוא כל כך שקט, באמת יש בו
איזה קסם, והוא התקשר אלי איזה 3 פעמים מחו"ל...
וכי גם כשנפרדנו, הוא אמר שהוא רוצה שנישאר ידידים, וכי חצי
שעה אחרי זה קיבלתי מתנה מאותו בנאדם שפגע בי, גיטרה חשמלית,
שאני לא אהיה עצובה.
וכי בחבורה הזאת הכרתי בנאדם שהפך לידיד טוב שלי, ולבנאדם
מקסים, וגם יצא לי להסתדר איתם, ופשוט לראות שאני לא רוצה
להיות שם, למרות שאני יכולה, ולמצוא את המקום שלי, בזמן שאפילו
לא חיפשתי.
והשלמתי עם החברה, וזה רק שיפר את הקשר, ועם הידיד זה נתן לי
לראות, שאולי הוא לא באמת היה שווה את כל מה שהשקעתי בו, ופינה
את הזמן להכיר בנאדם הרבה יותר מקסים, שהפך לידיד הכי טוב
שלי.
והאמת, שלא השקעתי בגרוש השנה, ולא למדתי למבחנים וגם לא ממש
הגעתי לשיעורים, ועברתי בדיוק על הנקודה ל- 5 יחידות, ובאנגלית
בכלל הייתי מעל לממוצע.
ואולי היו בלאגנים עם המורה, אבל זה רק כי עבר לידי בנאדם אחד,
שאחרת לא היה לי יוצא להכיר, שהוא חכם ומצחיק, והיה שווה את כל
הצעקות והשיחות איתה.
ואולי לא התקדמתי, אבל הקבוצה הפכה לחלק כל כך גדול ממני, הבית
השני השלי, המקום שאני מגיעה אליו, כשאני צריכה לשכוח מהכל,
ואני לא מתחרטת ולו לשניה אחת את זה, שלפעמים אולי השקעתי יותר
מדי בבנות עצמן במקום בהתקדמות שלי.
והכינוי, הוא בת'כלס מצחיק, ולמדתי גם עליו להסתכל בצורה
הנחמדה, והצלקות שיש לי על הבטן הן באמת דבר יפה, כי צלקות זה
אישיות. או לפחות ככה למדתי להבין. ובכלל, אפילו בשבט מצאתי את
המקום שלי, ולמדתי להכיר שם אנשים, ובין כל הצבועים שמסתובבים
שם יש גם כמה נשמות טובות, שהעבירו איתי שעות בימי עבודה,
פעולות וטיולים, וגם כי כפיתות זה בת'כלס כיף, במיוחד בגובה של
6 מטר. ולהיות אחת מהבנות היחידות שממש ממש אוהבות את זה, ועוד
אחת מאלה ש- 3 בנים עומדים מתחת לשמור, שהיא לא תיפול, זה עוד
יותר.
והים בעצם היה כנרת, וישבתי שם כל הלילה כמעט עד הזריחה עם
הבנאדם הזה, שלמדתי להכיר בשיעור מתמטיקה, והוא אמר לי כמה הוא
שמח שהוא הכיר אותי, והיה פשוט מתוק, וגם כמעט התנשקנו, עד
שהחלטתי, שזה סתם יהרוס את הקשר. ומספיק היו נקודות האור
הקטנות האלה בקצה השני של הכנרת בשביל לשמח אותי ולהדליק אצלי
תקווה מחדש.
והדבר הזה, ששיקרתי להורים שלי, היה שווה את זה כל פעם מחדש,
ובדרך כלל גם הצלחתי לצאת בלי עונש ורק עם קצת צעקות. ולא לקח
יותר מדי זמן לבנות את האמון, וגם למדתי להעריך אותו.
והמסיבה? אחריה הספקתי ללכת לעוד, כי כבר לא פחדתי מהן, ומכל
אחת נהניתי יותר מהשניה..
ולמרות הפשאלות בהופעות, נהניתי בהן אחת אחת, וכמות הצחוקים,
שהיו, מילאו את המקום של הפאשלות.

וכל השנה הזאת היתה חוויה מדהימה, שבאמת היתה שווה את כל רגעי
התסכול והבכי, וכל מה שקרה בהם.
ואולי טעיתי, ואולי אפילו חזרתי על טעויות, ואולי אני עדיין
פגועה מכמה אנשים, ואולי זה דברים, שאני לא יודעת כמה זמן ייקח
לתקן, אם בכלל.
ונכון שהלב שלי שבור, ונכון שאיבדתי קשר עם הרבה אנשים, ואני
עוד אאבד, אבל כל אלה שהרווחתי, שקיבלתי בדרך, הם אלה שהפכו את
השנה הזאת למה שהיתה.

שנה, שלמדתי בה המון, וחייכתי בה המון למרות הדמעות, ובעיקר
שנה, שהתבגרתי בה כל כך.
הרבה מהדעות שלי, ומדברים שהייתי בטוחה בהם- הופרכו, והגיע
הזמן.
באמת שהגיע.

שנה טובה, וחופש נעים ומוצלח.