גילי התעכב קצת במלתחות חדר הכושר. פשט שוב את החולצה שכבר
לבש, מתיר בעדינות את כפתוריה, נזהר מאד לא לקמט אותה. תלה
אותה על קולב סמוך. לאחרונה הייתה לו חולשה לחולצות משי, ואלו
היו מתקמטות ואף נקרעות בנקל. משהו בזוהר העמום של הבד נראה לו
הולם להפליא את דמותו, את הויז'ן שלו.
הוא ניגש אל הברז, מילא את כפות ידיו מים ושטף ביסודיות את
פניו ופלג גופו העליון. התנגב במגבות ניר וסירק את שיערו הלח.
סקר מהורהר את דמות עצמו בראי. לא רע. לא רע בכלל. הקפיץ את
שרירי החזה ובחן את צדודיתו. קצת חדר-כושר, קצת בריכות, ורואים
תוצאות. מישש בשתי ידיו את ישבנו. עליו הייתה גאוותו גדולה
במיוחד. לא גדול, חלילה. אבל, גם לא קטן ומצומק, כמו אצל
העארסים. אלוהים יודע למה לעארסים אין תחת.
לבש שוב את החולצה, מכניס אותה אל המכנסיים, מחליק את כל
הקפלים, סוגר את אבזם החגורה. בחן שוב את התוצאה. ג'ימי
מוריסון. כן. די דומה לג'ימי מוריסון. גרסא קצת שחרחרה שלו.
ככה זה. יש אנשים שנולדו להיות כוכבים. יוצאי-דופן. פורצי
גבולות.
טוב, זזים. עולם מלא הזדמנויות ממתין בחוץ.

רונן מעך סיגריה נוספת אל תוך המאפרה המלוכלכת. הוא השתדל
לשתות לאט ככל האפשר. אבל, אפילו כך, הייתה הכוס כמעט ריקה
עכשיו. עוד מעט תגיע המלצרית לרוקן בהפגנתיות את המאפרה, לנגב
ברישול את השולחן, לשאול בנימוס חסר-נימוס אם הוא צריך משהו.
מה לוקח לגילי כל כך הרבה זמן?
הוא בחר שולחן הפונה אל הכניסה, במרפסת, ועתה היה גבו מופנה אל
השולחן המאוכלס האחר במרפסת המסעדה. מיקום מורט עצבים. שלוש
בחורות צעירות ונאות ישבו שם. מקשקשות ומעשנות. בפעם האחרונה
שהציץ לשם, היו שניים משלושת המבטים מופנים לעברו. הוא הפנה
שוב את גבו אליהן. איפה גילי, לעזאזל?! היה נדמה לו שהוא שומע
את קולותיהן וחש את מבטיהן, לועגים ומרושעים. שרמוטות
מזדיינות! הוא שינה קצת את תנוחת ישיבתו. נשען יותר על מרפקו,
כך ששרוול חולצתו הקצרה ירד למטה יותר, מכסה את רוב הצלקות שעל
ידו השמאלית. הן עדיין יכלו לראות את הקרחת שהתחילה אצלו,
הנבלות.
גילי הופיע בפתח המסעדה, עולה בצעדים קלים במדרגות המוליכות אל
המרפסת. האוויר נעשה מיד כאילו צלול יותר, נשים יותר, משרה
נינוחות.
איזה חתיך, כוסאוממו, חשב רונן. אני מת על ההליכה שלו. יש לו
מין הליכה שוויצרית כזאת, קפצנית, כאילו כל העולם על הזין
שלו.
הוא התיישב מול רונן, עליז ובוטח.
"מה הענינות? הכל בסדר?"
"מצוין."
גילי בחן את  סביבתו מבעד ל"רייבאנד" שלו. הביט בחוצפה על שלוש
הנשים הסמוכות. בייחוד על האמצעית שבהן, הבלונדינית.
"תראה את זאתי", גיחך אל רונן, "איך היא מסתכלת עלי ומעמידה
פנים שהיא לא מסתכלת. היא מתה שאני ידחוף לה איזה צינור, שתי
צול."
רונן לא ענה.
"טוב", אמר גילי, "חלאס דיבורים. הבנת כבר מה אתה צריך
לעשות?"
"הבנתי, הבנתי. יהיה בסדר, גילי."
"אל תעשה לי 'יהיה בסדר' ", הזעיף גילי את פניו, "מכירים את
ה'יהיה בסדר' שלך."
"גילי, מותק", רונן נחרד מן הכעס בקולו של חברו. הוא עבר
ללחישה, גוהר על פני השולחן לעבר גילי, ידיו פרושות קדימה
בתחינה. "הייתי על שתי גרם לבן. אתה יודע את זה! הם לחצו
אותי..." הוא היה על סף בכי.
"טוב, טוב. בסדר, בסדר. תירגע!", אמר גילי בחיפזון, "מה שהיה -
מת. מה יהיה, זה מה מעניין אותי עכשיו". הדביל הזה עוד יעשה לי
סרט מצרי פה, באמצע המסעדה, חשב. הוא בחור טוב, רונן, אבל קצת
דפוק. צריך להתנהג אתו בזהירות. בכפפות משי. כמו איזה כוסית.
"עכשיו תקשיב טוב", אמר גילי, "תחשוב על הכל פשוט. פשוט. לא
מסובך. אתה בא, מביא לו דיבור, הוא מחזיר את הכסף, אתה לוקח
והולך. סלאמאת כל טוב. בלי שטויות ובלי בלאגנים. יש מבין?"
"אין בעיות, גילי."
"חסר לך שיהיו."
"אמרתי לך - לא יהיו שום בעיות."
"טוב", אמר גילי, "אז יאללה, סע. לך עכשיו. נגמור הכל מהר.
תחזור, נלך לאכול סטייקים ונעשה חיים. יאללה."
"מה עם?.."
"אני ידאג לחשבון", אמר גילי בעייפות, "יאללה, לך. אני מחכה לך
פה." איזה כבד הבנאדם הזה, אלוהים.
רונן קם והסתלק, מגושם, מן המסעדה.
גילי הזמין לעצמו בירה. ישב וחיכה.
לאחר מספר דקות סובב קצת את כיסאו וסקר את השלישייה היושבת
בשולחן הסמוך. הבלונדה הייתה, ללא ספק, הדמות הדומיננטית שם.
כל הפטפוטים החלו ממנה או כוונו אליה. הייתה לה חצאית מיני
צמודה, ירוקה, ונעלי פלטפורמה. מדי פעם שילבה את רגל שמאל על
רגל ימין ולהפך. וחוזר חלילה. וכן הלאה. ושוב. ושוב. גילי
התבונן בעניין. שם לב לדבר קצת מוזר: הייתה לה מין פיית עישון
קטנה כזו, מעץ או משנהב, או משהו כזה, דרכה הייתה מעשנת. בכל
פעם שסיימה סיגריה, עשתה טקס גדול משליפת הבדל מן הפייה,
השלכתו והכנסת סיגריה חדשה במקומו. יש עליה דאווין מפה ועד
להודעה חדשה, חשב גילי, אבל פצצה, אין מה לדבר. יכול להיות
אפילו שהבלונד טבעי. גם שתי האחרות לא רעות, בעצם.
הבלונדינית הכניסה סיגריה חדשה לפייה. גילי קם בזריזות, שלף
מצית, חצה את המרחק בין השולחנות בצעד מהיר והדליק לה את
הסיגריה. הוא משך לעצמו כיסא משולחן סמוך והתיישב עליו בפיסוק
רגליים, פניו אל גב הכיסא ואל הבחורות. העלה על פניו ארשת
פילוסופית עמוסת שרעפים. הדליק גם לעצמו סיגריה, באיטיות
מכוונת. פלט סילון עשן מהורהר לכיוון התקרה.
השיחה נפסקה. תשומת הלב רוכזה כולה בו. מצב טבעי. הוא היה
באלמנט שלו. היכן שנועד להיות מאז ומתמיד.  

רונן עמד בפתח משרד הברוקרים של אריה זיסוביץ' ושות'. לא היו
שום שות', כמובן. רק אריה לבדו. המשרד היה, למעשה, חדר קטן
וחדרון מבוא אשר נקטמו מדירת קרקע דהויה בידי שיפוצניקים. אל
הדלת הוליך שביל מרוצף שברי אבנים, אשר פילס דרכו מן הכביש
הסואן דרך גינה משותפת מוזנחת.
הוא התבונן סביבו בדיסקרטיות חשאית ואז פתח את הדלת ונכנס. היה
שם מישהו, בפנים, אצל אריה. קולות ויכוח עלו משם. התיישב
בעצבנות על אחד הכיסאות בחדר המבוא ופתח גליון "לאישה" מלפני
שנתיים. סבלנות. לכל דבר בחיים צריך סבלנות.
הדיון בפנים הסתיים. כיסאות הוזחו לאחור ברעש. הדלת הפנימית
נפתחה וגבר צעיר ומהודר לבוש יצא ממנה, חלף על פני רונן מבלי
להעיף בו מבט ויצא החוצה.
רונן נשם נשימה עמוקה. קדימה. אקשן.
הוא נכנס פנימה. הברוקר היה שקוע בהקלדת מכתב על המחשב, צדו
מופנה אל רונן, עיניו נטולות המשקפיים מצומצמות לחריצים צרים
על-מנת להיטיב לראות את מה שכתב. רונן הבחין כי גדיל השיער
המפואר, אותו גידל אריה בצד ראשו והיה מסרק אותו בעורמה סביב
פדחתו כך שהיה מסתיר את קרחתו מעיניו שלו בלבד, נשמט ממקומו
והיה תלוי באויר, מבריש ברכות את המקלדת.
אריה זקף את ראשו והחזיר את הצמה הסוררת למקומה בתנועה מיומנת.
הוא הבחין באורח. קרן במאור פנים מזויף.
"שלום לך, ידידי! מה מביאך הלום?"
היה לו קול בריטון דשן, רדיופוני, אשר עמד בניגוד מוחלט לכל
הופעתו. הוא הפיק מן הקול הזה הנאה רבה, כנראה. ממנו ומסגנון
הדיבור הזה.
רונן נעמד מולו בפיסוק רגליים. השחיל את אגודליו בחגורתו, כפי
שראה פעם את קלינט איסטווד עושה באיזה סרט, ונעץ בו מבט.
"באתי לזיין אותך. לזה באתי."
הוא הוציא את האקדח מכיסו והניף אותו אל-על בתנועה רבת רושם.
אריה הביט בו. ראה את הבעתו. לפתע השליך על רונן קלסר גדול
שהיה מונח על שולחנו. קם ונמלט בזריזות אל הדלת.
"חכה!", צעק רונן, מבולבל לחלוטין, "רק תחזיר את הכסף!
רגע..."
הוא הסתובב וניסה לרדוף אחרי אריה. אריה משך והטיח בו ארונית
קטנה שהייתה צמודה אל קיר המשרד. אחת המגירות נפתחה ופגעה
בברכו של רונן, קורעת את מכנסיו ופוצעת אותו. ניירות התעופפו
לכל עבר. רונן עקף את המכשול ורדף אחריו. יופי, עכשיו כולם
יראו אותו רץ במכנסיים קרועים. הוא ירה בכעס בעקבות קורבנו.
אריה חצה במהירות את השביל, פנה ימינה ברחוב ונמלט בריצה.
החליק על גללי כלב, מעד ונחבט בגדר אבנים נמוכה. קם והמשיך
במנוסתו. הוא רץ מהר, בשביל שמן. רונן רדף אחריו, זועם. ירה
מדי פעם מבלי לפגוע. זקנה שטיילה עם כלב קשור ברצועה בצדו השני
של הרחוב נעמדה במקומה, הניחה את כף ידה על לחיה, נדה בראשה
וצקצקה בלשונה, כאילו ראתה תאונת דרכים מצערת. רונן המשיך
לרדוף ולירות. ליד רחוב באזל הצליח לפגוע באריה. אריה נפל,
ניסה לקום וראה את רונן מתקרב אליו. נשכב, מקופל, על הארץ
וניסה לגונן על ראשו בידיו. רונן הגיע אליו. ירה וירה בגופו
ובראשו, דרך כפות הידיים המושטות, עד שהמחסנית התרוקנה.
בחור צעיר אשר צעד ברחוב עם חברתו הדדנית הבחין במתרחש, דחף
אותה בזריזות אל כניסת בית סמוך ונעלם בעקבותיה. שוטר תנועה
אשר היה שרוע למחצה על מכסה המנוע של מכונית, מצמיד דו"ח
לשמשתה, הרים את ראשו ופער את פיו בתדהמה אווילית.
"יא מאניאק!!", צרח רונן, הדמעות ניגרות על לחייו. הוא בעט
בגופה. "אתה לא תעשה ממני צחוק!!"

"תגידי", אמר גילי, מצביע בסיגריה שבידו על הבלונדה, "אני לא
מכיר אותך מאיפה שהוא?"