פרולוג

הוא היה הולך כל יום על גדות נהר הצ'ארלס. עוצר מדי פעם לקנות
עיתון מאחד הדוכנים, לזרוק חצי מטבע לקבצן, להירדם תחת אחד
העצים העתיקים, להיזהר לא לדרוך על השתילים החדשים.

הוא לא היה בא בזמנים קבועים; פעם בבוקר, פעם בערב או אחה"צ
בהפסקת האוכל שלו.
לפעמים היה עובר בשביל להתרענן ולהשתחרר מהלחץ של העבודה,
לפעמים היה בא כדי לפגוש שם חבר.  אך הוא אף פעם לא עבר שם
בכדי להגיע למקום אחר. אנשים רבים היו עושים זאת, משתמשים
בפארק השקט שעל גדות הנהר כמעבר בטוח יותר לצד השני של העיר.
הוא לא אהב כלבים, השתדל להימנע מהם כמה שהדבר היה קשה בפארק
הגדול בעיר -  מקום ששימש כמעון יום לכלבים משוטטים
וכגן-משחקים לבעלי הקולרים.
יש אנשים שכבר למדו לזהות אותו.  לא את שמו (דבר שלא התוודעו
אליו לעולם), לא את צורת התנהגותו, דבר שמעולם לא בלט יתר על
המידה, וגם לא את קולו שלא שמעו.
אלו היו בגדיו שתמיד משכו את תשומת לבם לכמה שניות, השניות בהן
דמותו ריחפה בזווית עיניהן וההרגשה של מישהו מוכר בסביבה שכנה
בתחתית התודעה. הבגדים המטופחים והנקיים שלו, יותר מדי מהודרים
בשביל טיול בפארק. הוא היה מגיע עם הופעה כה מסודרת וסטרילית,
כל שערה במקומה ועוזב עם אותה הופעה בדיוק; חליפה, עניבה ונעלי
עור, עם תוספת של כמה עלים בשער ובוץ על הסוליה. לאורך כל
האביב, הקיץ והסתיו הוא הולך שם, פעם ביום. הוא היה מבין
המבקרים הקבועים של הפארק. הוא היה מהגופים היחידים במקום שלא
השתנו. הימים, החודשים והשנים חלפו על פניו. הזמן מתקתק עם כל
פסיעה על הדשא.

יום אחד, תומס רולינג איחר לעבודה.

                                   הן

"ערב טוב גבירותיי ורבותי! לא ציפינו, אני וארצ'י, להתקהלות כל
כך גדולה", הושטתי יד לשלט, "כאן אחרי ש-" וכיביתי את המכשיר.
"הקפה כבר צריך להיות מוכן", אמרתי אל עבר הכורסא שמאחורי.
"תוכל להביא לי אותו? אני בדיוק באמצע ו..." קמתי עוד לפני
שג'דה סיימה את המשפט. "שוב העורך, ג'ונסון הזה, ביקש ממך
להגיש לו כתבה מהיום למחר? לא אמרתי לך כבר שאת צריכה להתפטר?"
הכרתי היטב את הפרצוף שהיא בוודאי עשתה, את גלגול העיניים
הירוקות שלה לכיוון התקרה. כשם שהיא הכירה את מה שאני עמדתי
להגיד. בכל זאת המשכתי. "דיברנו על זה, ג'דה. הבטחת שעוד פעם
אחת שהוא יעשה כזה דבר את תגישי את ההתפטרות בו ברגע. את לא
יכולה - שיט! נשרפתי! הקפה הזה רותח!"  אז היא כן קמה, פתחה לי
את זרם המים הקרים ולקחה מידי את הכוס. "אז מה שאמרתי",
המשכתי בשיניים חשוקות, "זה שאת לא יכולה להמשיך ולחיות תחת
הלחץ הזה. גם העבודה חסרת הטעם הזו..." המבט הקר שלה אמר
אחרת... "וגם הלימודים להשלמת התואר. ובואי לא נשכח את כל
העזרה שאת נותנת לאחיך בקידום הלהקה שלו". כנראה שכאן כבר נמאס
לה לעמוד בשקט בלי להגיב, או שפשוט הקפה היה חם מדי והיא חשבה
שלתת לו קצת זמן להתקרר לפני שהיא תמשיך לשתות, זה רעיון טוב.

בכל מקרה היא הניחה אותו בזהירות על השיש והתקרבה אלי, כך שהאף
שלה כמעט התחכך בחזי. היא הביטה מעלה ואמרה: "תומי, זו הכתבה
האחרונה שלי, אני מבטיחה, אני כבר בסמסטר האחרון עכשיו ובקרוב
אני מסיימת את התואר והמקסימום של עזרה שנתתי לגיל והלהקה
המטומטמת שלו  הייתה הגיטרה הישנה של אבא שלי". כן, אותה גיטרה
שחיפשת במשך כל הסופ"ש בעליית הגג המעופשת של ההורים שלך,
עניתי לה בליבי.
"אז באמת תודה על הדאגה והכוונות הטובות, אבל נראה לי שאני
יכולה להתמודד עם זה".
כנראה שכן, שלא לדבר על זה שהיא גם צריכה להחזיר את הסבתא שלה
מבית החולים היום. לא שהסבתא שלה חולה, הסבתא בת ה-86 מתנדבת
במיון כל שלישי ושישי. לא שיש הרבה שהיא יכולה  לעשות שם.

היא מגיעה כל בוקר ברכבת אבל מפחדת  לחזור אחרי החושך. ז"א,
הבת שלה מפחדת שהיא תחזור לבד בחושך. אז היא שולחת את הבת שלה
להחזיר אותה בשבע וחצי.
כל החשיבה הזאת על בתי חולים גרמה לי להיזכר בכווייה הקטנה על
היד שלי, ושמתי לב ששפשפתי אותה בצורה לא מודעת על המכנס.
החזרתי אותה למים הקרים וסובבתי את הראש.

"ג'דה, את יכולה להדליק את הרדיו? אני רוצה לשמוע חדשות". "עוד
שנייה, אני רק אסיים לכתוב את המשפט". "לא משנה, אני כבר אשמע
את החדשות של שש במכונית". "מה? אה טוב..." הייתי מודע לעובדה
שכל ניסיון שיחה נוסף איתה אחרי שהיא החזיקה בעט ביד יסתיים
בכישלון מביך. אך בכל זאת, חצי שעה מאוחר יותר, כששלחתי את ידי
למפתחות הניסו הכחולה שלי, ניסיתי לאתר ניצוץ חיים בין הדפים
שנחו על השולחן.

"דורי התקשרה היום בקשר למצב  של אמא שלך. היא אמרה שיכול
להיות שתוכלי לבקר אותה". אמא שלה הכניסה את עצמה למכון לגמילה
מסיגריות בעקבות החברות שלה. "אני אחשוב על זה", נשמע מלמול
קלוש בתגובה. שנינו, בעצם כולם, שמעו את אמא של ג'דה מדברת על
החיים ב"מכון".

"זה ממש כמו בית מלון", היא אומרת בכל פעם שאנחנו באים לבקר.
"פשוט תסתכלו על הערוגות האלו! וראיתם את האודיטוריום? 5
כוכבים לפחות!" בלה, בלה, בלה... "והאוכל לא כזה גרוע.
ו...אוי! ג'דה, כבר סיפרתי לך על האלמן ניקולס? הוא הגיע לפה
לפני שבועה וכבר לילי ועלמה נדבקו אליו כמו שתי קרציות. ועוד
עלמה נשואה לג'יימס ברון..."  סבל מתמשך כמו זה אפילו הבת שלה,
ג'דה, לא מוכנה לעבור יותר מפעם אחת בשבוע. שנינו באנו אליה רק
אתמול. הזיכרון היה טרי מדי.
טוב, שיחה לא תצא לי מזה, הבנתי כשהיא סיימה דף  רק כדי להמשיך
את הבא. לא נורא, אולי מחר בבוקר היא כבר תסיים עם זה ויהיה
אפשר לתקשר איתה. אז הנחתי נשיקה קלה על קדקד ראשה ומלמלתי
להתראות כשעברתי בדלת. נעלתי מאחוריי והגנבתי מבט לדלת של השכן
רוג'רס. שנים שהוא גר שם בדירה המטופחת שלו.  יוצא בחמש בבוקר,
חוזר בשבע בערב (אם אין פקקים) ומשקה את הקקטוסים שלו (הוא אף
פעם לא שמע שקקטוסים לא משקים כל יום). לצאת, לחזור וקקטוסים.
זו הייתה דוגמא נפלאה למה שהיה עובר עליי כל יום בחודש האחרון.
לצאת לעבודה, לחזור מהעבודה ולפגוש קקטוס גדול ומדבר באמצע
הבית. ירדתי במדרגות מגדף בשקט את רוג'רס והקקטוסים שלו  ועל
זה שוועד הבית עוד לא דאג לתיקון המעלית. אולם שום דבר לא
הצליח להשכיח ממני את הקקטוס שיושב כרגע מוקף בדפדפות ועטים
חצי אכולים בסלון שלי.

היא נהייתה כל כך קרה אליי לאחרונה בלי כל סיבה נראית לעין. זו
הפעם השנייה שזה קורה לה. לפני שלושה חודשים, כשאימא שלה נכנסה
למוסד, ג'דה נורא דאגה לה והסתגרה עם הלימודים. לא היה דבר
שיכולתי לעשות בכדי להוציא אותה מזה. היה לה יותר קשה לקבל את
זה מאשר לאביה. לו אפילו די הוקל. ג'דה ואימה היו מסתבכות אחת
עם השנייה שנים וכל העניין היה כל כך רחוק ממני שלא משנה מה,
לא הצלחתי לעזור לה. אבל המוסד כמובן התברר כגן עדן והמשבר
חלף. עכשיו, כשעמדתי מול גוש המתכת הכחול שלי לא יכולתי שלא
לדאוג קצת לג'דה שלי. הפעם אין שום סיבה לריחוק הזה שלה. בעטתי
בדלת המכונית והיא נפתחה בחריקה. הרעש גרם לשני זקנים לבהות בי
לכמה שניות עד שהחליטו שאני סתם פרזיט שלא צריך להתייחס אליו.
מצדו, הפרזיט, ז"א אני, היה עסוק מדי בלמצוא סיבה לקקטוס שלי.
עד עכשיו ניסתי לשכנע את עצמי שזה רק הלחץ שמופעל עליה; עכשיו
כבר לא הייתי כל כך בטוח. אחרי הכל היא עמדה מול לחצים הרבה
יותר חזקים לפני שנה, כשרק הכרנו. עמדה בעקשנות כל כך גדולה
שהעיפה מהרגלים כל מי שניסה להתקרב. ניסיתי לדבר איתה אך כמו
מקודם קיבלתי בחזרה: " מה? אה, אח"כ..."

אז הערב נשב לדבר, לא משנה כמה מאוחר אני אחזור מהמשמרת.

מעודד מההחלטיות הזו לחצתי על דוושת הגז והשתלבתי בתנועה. הכל
זרם ולאט, לאט החלו להיראות סימני שקיעה. נצנוץ השמש על
הבניינים הומר בהבהוב מנורות הפלורוסנט של המשרד וכמות האנשים
ברחוב גדלה כשהם סיימו את יום העבודה או יצאו לארוחת ערב
מוקדמת במהלך אחת ההפסקות.  עברתי בנתיבים אחד אחד בכיוון שדה
התעופה. גם העבודה שלי, כמו של ג'דה הייתה עינוי לא קטן,
כשההבדל הוא שג'דה נהנתה מהעינוי שלה. אני בחרתי להיות שומר
בחנייה רק משום שזו הייתה המשרה הפנויה הראשונה שניבטה אליי
מתוך העיתון. אף  פעם לא הייתי שאפתן יתר על המידה אבל יש
סיכוי טוב שבקרוב אמונה למנהל המשמרת ואולי אזכה בכבוד לעבוד
במשמרת לאור יום. לעכשיו הכסף שלי מהחניה ושל ג'דה מהעיתון
(ושל אבא שלה, מהמפעל...) מספיקים בכדי לקיים אותנו ואת הדירה
החצי מרוהטת שלנו. השעה הייתה דקה אחרי שש והדלקתי את הרדיו.
"...מהכל בווירג'יניה". הפסדתי את התחלת המהדורה, לא נורא.
"ועכשיו לנושא אחר, הקאבס ניצחו את פילדלפיה במשחק שהתקיים
היום". לא מעניין. העברתי תחנה. "אז אם אתם עצובים, שמחים או
סתם רוצים לדבר, התקשרו עכ..." גם לא מה שחיפשתי. "ולתחזית
מזג-האוויר: היום יהיה מעונן חלקית עד שעות הערב המאוחרות ואז
צפויות רוחות חזקות ואף שלג קל. הטמפרטורות ירדו. מחר צפוי
מזג-אויר דומה עם גשם חזק במשך השבוע. הגשמים יימשכו עם סיכוי
טוב לשלגים בשעות אחה"צ והערב -" זהו, חשבתי לעצמי כשכיבתי את
הרדיו ופניתי את הפניה האחרונה לעבר המטוסים שבאופק. חורף
מושלם.