אני אניח את המכתב על הספסל, איפה שדיברנו בפעם האחרונה, איפה
שנקבע להיפגש גם פעם הבאה.
אני אניח אותו שמה עם ורד בצד, ופנים יהיה כתוב ככה:

"הורד הזה הוא את... יפה, מושך, מדהים בחיצוניותו
ובפנימיותו... כולם רוצים להחזיק בו, לגעת, להריח ולהתמכר
אליו. אך אני, היחיד שהצליח, נדקרתי.
אני לא מאשים אותך, הקוצים תמיד יהיו שם... ולא באשמתך...
פשוט, יש דברים שלא נועדו להיות מוחזקים.
אני חושב שאם הייתי חי את הכל מחדש, כשאני יודע לאן הכל יוביל,
עדיין הייתי עושה הכל אותו דבר. כי כל רגע איתך הוא רגע שאני
לא אשכח.
לא רציתי לבוא ולתת לך את המכתב בעצמי, כי אני יודע שלא הייתי
מסוגל לעמוד שם, להסתכל עלייך שוב, מבט אחרון, כשאני יודע שהוא
באמת האחרון.
אני מקנא בכל אדם שיזכה לדבר איתך, לראות או להרגיש אותך. אבל
אני גם מקווה שיהיה לכם טוב."

סביר להניח שזה בכלל לא מה שהיא תקבל, שזה ישתנה לגמרי או
שבכלל לא יהיה לי אומץ לתת לה את זה. אבל זה כל מה שהצלחתי
לסנן כרגע מתוך אלפי המחשבות שרצות לי בראש. אותן מחשבות ואותם
זכרונות שבגללם אני לא מרוכז, עייף וכשמצלצל הפלאפון או שאני
מקבל הודעה, אם זאת לא היא, אני לרוב לא עונה ופשוט זורק את
הפלאפון לקצה השני של החדר.