תמיד אהבתי מסדרונות של בתי חולים. הריח החריף והנחשק של
תרופות, מתרפק על תחושות עבר המהלכות עלי קסם. אני מעבירה טופס
מילוי סטנדרטי לאחות. היא שואלת אותי על תופעות לוואי. כמו מה?
- אני שואלת. דני מחזיק לי את היד. - כל מיני, אצל כל אחת זה
אחרת, אומרת האחות בחוסר סבלנות. אני מבררת עם עצמי מה זה
אומר, ואח"כ שואלת את זה בקול. האחות נאנחת ואומרת: תופעות
לוואי, את יודעת, כאבי ראש, סחרחורות, הקאות, בחילות. לא, מה
פתאום, אני מזדרזת לענות, מזכירה לעצמי שעד גיל אחת עשרה לא
הקאתי, ובכלל אף פעם לא הייתי חולה יותר מיומיים. תמיד היא,
המחלה, הוגדרה קלה. "אנגינה", הייתה מסכמת רופאת המשפחה
המבוגרת, שעלתה כמה שנים לפני מלטבייה.

פעם הייתה לי בחילה, עולה לו זיכרון עמום, שהתחילה מסתם
אנגינה. כמו תמיד, התפללתי לאלוהים שהיא תימשך לפחות שלושה
ימים. זה ייתן לי שחרור לעוד יומיים.
שאלתי את אלוהים, למה דווקא אני תמיד חולה רק ליומיים. הוא צחק
ואמר שאני צריכה להיות שמחה, כי יש גם מחלות נוראיות כמו סרטן,
ושילדים בגילי כבר חולים בה. כמו יעל דוידי מה'2 , שכולם דיברו
על זה שאין לה שיער, והיא הולכת עם פאה. אני דווקא חשבתי שהפאה
מתאימה לה ושהיא מין נסיכה כזו, פנים של מלאכית, והליכה של
דוכסית. כולם התייחסו אליה נורא יפה ובעדינות. זה לא שקינאתי
ביעל דוידי מה'2, פשוט רציתי עוד יומיים לנוח.
אלוהים אמר לי שאני ממש אגואיסטית וכפויית טובה, ושאם אני לא
אסתפק ביומיים מחלה שהוא סידר לי, הוא גם עלול להתרגז ולהביא
עלי את הסרטן. המשפט הזה שיתק אותי. נסיכה או דוכסית, המילה
סרטן, חדרה לי אל תוך הסרעפת. הרגשתי פתאום שאין לי אויר,
ודמיינתי בחילה דקיקה מתפתלת בערמומיות במעלה הבטן. זאת רק
תחושה, הרגעתי עצמי, והסתובבתי לצד השני במיטה. שיננתי שוב
ושוב את העובדה שאני צריכה להתאמץ להירדם, כי עוד שעתיים אבא
צריך להעיר אותי לאימון בוקר. אני רוצה לישון, אני רוצה, אני
רוצה, שיננתי. השקט התחיל להפחיד אותי, למרות שלא פחדתי מכלום
(לא מגו'קים וסרטים מפחידים, כמו אחותי הגדולה). הבעיה לא
הייתה הבחילה, אלא השעה. לא אהבתי להרגיש בחילה, או משהו בכלל,
בשעות האלו של הלילה. אני לא אעיר את אימא, בטח לא את אבא.

אלוהים, שאלתי, זה לא סימנים של סרטן, ואני לא הולכת להקיא
עכשיו, נכון? הוא שתק. בכוונה, חשבתי לעצמי. מגיע לך, נאלצתי
להודות בפני עצמי. את סתם עושה את עצמך מסכנה, כי את סתם
עצלנית.
אבל בבקשה אלוהים, התעקשתי, רק לא להקיא. היה שקט. עכשיו
נשארתי רק איתו, עם השקט. אולי אני אקרא לאימא, המשכתי לחשב
לעצמי את הסיכונים. לא. ניסיתי לזמזם לעצמי שיר ערש בדוי
ועצמתי עיניים בחוזקה. רק תחזיקי את הבחילה, וזה יעבור.
החזקתי אותה חזק עמוק בתוך הבטן, מפסיקה לנשום לפרקים. זה עזר
לכמה שניות, ואז היא חזרה. תחשבי על דברים טובים, על האליפות
שמתקרבת, ועל התוצאות שאבא דיבר עליהם. דברים טובים. הרגשתי
איך זה מטפס לי במעלה הגרון, ממש נלחם איתי. נלחמתי חזרה. אני
פייטרית, לא מוותרת כל כך בקלות. ניסיתי לחשוב על מי לא, ומה
הם היו עושים במצב כזה. גם על סופרמן שתמיד עוזר לי בריצה,
כשאני חושבת עליו. אבא תמיד היה אומר שהוא מופתע איך אני שמה
פיניש בסוף. זה בזכותו. אני חושבת עליו וזה נותן לי כוח. אף
פעם לא סיפרתי לאבא על סופרמן, כי פעם הוא אמר משהו ואני אמרתי
סופרמן וראיתי את המבט הלא ברור שלו (קצת כמו של דני עכשיו),
אז החלטתי לא לספר גם לאבא. אבל סופרמן החליט לא להיות איתי
אותו לילה. כי היא עלתה ועלתה, חצתה את הקרביים וטיפסה אל תוך
הוושט. חשבתי עליו ועל המוזיקה שמלווה אותו כשהוא שם את הגלימה
האדומה. אבל עם כל המחשבות, המוזיקה עשתה לי סלט בבטן.
לא הסכמתי. התהפכתי ונשפתי, אמרתי לה די, יותר ממאה פעם.
הרחקתי אותה, והיא חזרה. עד שמשהו לא צפוי קרה. צעקתי "אימא",
אבל השקט, המשיך להיות שם. הגברתי את הקול בפעם השנייה שצעקתי,
למרות שפחדתי שמשהו יקרה, והיא תפרוץ החוצה לפני שאימא תבוא.
זה לקח אולי שתי דקות עד ששמעתי את ההד מסוף המסדרון של דלת
ההזזה החורקת. אמרתי לאימא שאני צריכה להקיא. אימא אמרה שאקום
והיא תיקח אותי לשירותים. קמתי. בדרך לשירותים הקאתי פעמיים על
הרצפה. מסכנה אימא שתיאלץ לנקות את זה, חשבתי, ונכשלתי שוב
לפני הגיעי לשירותים. מאותו רגע, זה לא הפסיק. בבוקר אימא לקחה
אותי לביה"ח.
הרופאים לא הצליחו לפענח את המחלה המסתורית. אבא ואימא היו
מודאגים. אבא לא שאל שאלות מקשות וגם השתדל להימנע מהבעות
מסוימות, בעיקר ליד אימא. לא היה איכפת לי להקיא במשך שבוע,
מחוברת לאינפוזיה, פולטת גם את טיפות המים שהיו מנסים להכריח
אותי לשתות. לא היה צורך להוכיח שום דבר, לאף אחד לא היו
ציפיות. כל היום יצאו ונכנסו לחדר משפחה וחברים מביה"ס. זה היה
קצת מוזר, כי בבית אף אחד אף פעם לא בא לבקר אותי. פעם ראשונה
הייתי מוקד תשומת לב, אבל בצורה הכי מוזרה שהכרתי. הייתי
החולה, החסרת אונים, הנזקקת. קיבלתי שחרור מאימונים לחודש.
האליפות עברה בלי ציפיות. ידעתי שמחלות הן דבר רע, קללה, או
סתם חוסר מזל. אבל אולי גם הדרך לפסוע לתוך עולם שכולו - כמעט
- טוב.

אנחנו יושבים בחדר ההמתנה בבית החולים, דני ואני. דני משתקע
במגזין נשים, ואני בנשים היושבות לצידנו בתור. תחושת בחילה קלה
מחלחלת אלי, אבל אני מגרשת אותה. חצופה, אני אומרת לה. מישהי
נכנסת לרופא. דני ואני מחליפים מבטים חלולים. אני מנסה לפרש את
המבט של דני ולא מצליחה. מנסה מספיק, או טרודה יותר במה שאני
מרגישה? לא מרגישה כלום, האמת. אני לועסת מסטיק.