New Stage - Go To Main Page


לבד. האם זה באמת קיים? הצורך ללבד מחלחל בי ובוער באופן
מתמיד. אני מתחילה לחשוב שאין יותר דבר כזה לבד. גם כשאתה לבד
אתה למעשה עם הרבה דברים שגועשים בך. שעולים בך ומחוללים בך
סערות.
אנשים. בכל מקום. כל הזמן. אנשים.
הולכים, רצים, ישנים, מתקלחים, אוכלים. עושים את כל הפעולות
הכי בסיסיות.
ביחד.

הלבד קורא לי אליו בכל דרך אפשרית אבל אני פשוט לא מצליחה
להיענות לקריאותיו.
החיים התבלבלו לי, התהפכו ב180 מעלות, ואין לי שום שליטה על
כך. אני לא מזהה שום דבר מוכר כבר סביבי. אין לי הכרה ואין לי
דעת. אני מביטה במראה ומשתנקת למראה עצמי. מתקשה להאמין שזו
אני. אני לא מכירה שום דבר מעצמי ומחיי.

בחיים שלי לא הרגשתי כל כך אבודה. זו הרגשה של אדם שמאבד את כל
זהותו בתוך ערבוביה של אנשים שהוא לא מוצא שום קשר אליהם. שום
דבר לא מוכר ולא מזוהה. אני הולכת כמו זומבי בין כולם ומנסה
לחפש זהות מוכרת כלשהי. מנסה לחפש משהו לאחוז בו על מנת שאוכל
להמשיך. מנסה, ללא הועיל. הערכים שלי מטשטשים מול עיניי.
אמונותיי, נשמתי, חיי, הולכים ואובדים אט אט ולבי מתמלא פחד
שלא אמצא אותם שוב.

אני הולכת הצידה ומנסה למצוא רגע של שקט לבד. אולי כך אוכל
להתרכז ולחזור לעצמי, להבין מה אני רוצה ומה קורה סביבי.
כל ניסיון כזה הוא לשווא. אין שום מקום בו יש שקט מוחלט או
בידוד. תמיד יהיו סביבי אנשים. תמיד יהיה משהו שיסיח את תשומת
לבי או יפריע לי לשתוק.

כואב לי כל כך. כל גופי מתמוטט ועיני נעצמות בכל רגע נתון. אבל
הכאב הזה מזערי אל מול הכאב הנפשי שמחלחל אל עורקיי ומציף את
דמי בשטפי דמעות מלוחות וזרמים גועשים של בדידות.
איבדתי את עצמי בתוך ההמולה. כמה חלש אופי צריך להיות אדם
שבחודשיים יכול לאבד את עצמו רק כי הוא שינה את המסגרת בה הוא
חי?

הכאב הזה לא מרפה. גם כשעולה בי חיוך קטן זה רק לשם הסוואה או
הסחת דעת. לא חשוב כמה ארצה ואנסה להתגבר על הכאב הזה הוא תמיד
יעלה ויציף כל חלק בי.

השמים נפרשים מעליי בגוונים של ורוד וכתום. ניגוד מוחלט לכל
הסערה שמתחוללת בפנים. עם שחר, כשהכל מעורפל ואפוף, כשהדמעות
עוד לא יבשו עדיין מהלילה, אני עומדת מולם ומשתאה. כל כך יפים
וגדולים. מאיימים כמעט. כל כך הרבה יופי מול כל כך הרבה כיעור
שמציף אותי וחודר אל נשמתי. אני מחזיקה את כלי ההרג הזה
ב"זווית בטיחות" של שישים מעלות ונבלעת אל תוך השמים. שוכחת
מכל מי שעומד מימיני ומשמאלי. רגע של שקט אחד ויחיד בתוך יממות
שלמות של המולה ורעש.
השמים האלה יכולים לתת לי כוח. למשוך אותי אליהם ולעטוף אותי
בעננים לבנים שיגנו עליי לכמה רגעים של שלווה.
הרגע הזה עם עלות השחר הוא היחיד שיכול להעלות בי קורטוב של
תקווה. שיכול לבודד אותי קצת מהעולם ולהחזיר אותי, ולו לרגע
אחד, לעצמי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/8/04 19:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נסיכת הסיוטים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה