"התאבדות היא תרגיל שאפשר לבצע רק פעם אחת", הוא קם והתחיל
לפסוע לפניהם, מותח את ידיו מאחורי גבו, "ובתור שכזה, הוא חייב
להיות מבוצע על הצד הטוב ביותר."
היה זה משפט הפתיחה הקבוע שלו, בכל פעם שקיבל לידיו קבוצה
חדשה. משפט פתיחה טוב, משאיר את הרושם הראשוני הרצוי.
הוא חייך את חיוכו המריר-מקסים ובכך חתם את אותו רושם ראשוני.
עתה כבר היו כחומר בידיו. או לפחות מאוד קרובים לכך.
"עכשיו," הוא המשיך לפסוע הלוך ושוב, מביט בכל אחד מהם בתורו,
מעניק להם את תשומת הלב שכל כך רצו. "אני לא מעוניין לשמוע מה
הסיבה שהביאה אתכם לפה. זאת לא המטרה שלנו. אם אתם רוצים לספר
למישהו על הילדות העשוקה שלכם ואיך אבא לא נתן לכם לשחק
בצעצועים, אתם מוזמנים לצאת מהדלת הזאת -" הוא הצביע בכיוון
הכללי של הדלת המתקלפת, "וללכת לטיפול פסיכולוגי."
הוא המתין לרגע, כאילו מעניק להם שהות לצאת מבלי להראות בלתי
מנומסים ולהפריע למהלך ההרצאה, אבל כפי שציפה, כולם נשארו
ישובים וחלקם אף התחילו לקבל את אותו מראה פעור-פה-ועיניים
שאמר הערצה.
הוא נאם בפניהם כמה דקות נוספות, המילים קולחות מפיו באופן
אוטומטי כמעט, מעניקות למוחו פנאי לעסוק בכל מחשבה אחרת שעלתה
על ליבו. היתה זו דרך יעילה לנצל את הזמן, באמת. כמו כן זה חסך
ממנו את הכורח להקשיב לשטויות שהוא עצמו ליהג באוזני המטומטמים
האלה. כרגע, למשל, פיו דיבר על שיטות שונות ומשונות של אנשים
להרוג את עצמם, אם לשפוט לפי הפרצופים המזועזעים. מוחו, לעומת
זאת, דפדף בנחת בקטלוג האחרון של GOTH, שוקל אם להזמין את
שולחן הקפה בעל המסגרת השחורה, או זו המתכתית.
"אבל אתם לא חייבים לנעוץ את ראשכם על משענת של כיסא. ישנן
דרכים הרבה יותר נוחות, שלא לומר פחות כואבות, שישיגו לכם את
אותו האפקט הדרמתי." המתכתית, בהחלט המתכתית.

אחת מ"תלמידותיו" החדשות ניגשה אליו אחרי השיעור. שערה ולבושה
היו שחורים כפיח, ידיה חובקות תיק קטן בצורת ארון קבורה, שחור
אף הוא, למרבה ההפתעה. הוא העמיד פני עסוק בשיחת טלפון חשובה,
בתקווה שתוותר ותלך, אבל היא המשיכה לעמוד לצד שולחנו, במה
שנראה כסבלנות אינסופית, לכן הוא אמר "למען הכנות, אני עוד לא
יודע. אני אתקשר שנית בשבוע הבא כשיהיו לי כל הפרטים ואנחנו
נמשיך בשיחה הזאת." למענה המוקלט בשעון הדובר, שלמען הכנות, לא
שם זין, ונפנה אליה.
"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל בקול שהיה התערובת הכי מדויקת
של קודרנות ואדיבות שניתן לגייס.
"אני רק רציתי אותך... זאת אומרת, לשאול אותך," היא תיקנה
עצמה במבוכה "האם אתה... זאת אומרת, האם גם אתה מתכוון..."
"האם גם אני מתכוון להצטרף אליכם במחול המוות, עם סיום הקורס
הקטן שלנו?" הוא השלים בשלווה. הם תמיד שאלו את השאלה הזאת.
לכן הוציא חלק זה מהרצאת ההיכרות. הרי הם גם ככה ישאלו.
היא השתעלה מעט והנהנה. כן, כמובן שזה מה שהיא רצתה לשאול. למה
שתהיה לה טיפת מקוריות באמת?
"התשובה היא כן. כפי שאמרתי בהתחלה, זהו תרגיל שניתן לבצעו פעם
אחת בלבד וגם אני עצמי מתכוון לקחת את חיי. לא לפני שאעזור לכל
אחד מכם לעלות על הדרך הנכונה, כמובן."
שוב, משפט קבוע. פעם הוא עוד התאמץ לגוון מעט, אבל מה הטעם?
הרי גם ככה בשביל כל אחד מהם זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה
שהם שמעו משפטים אלה.
גם הפעם, כמו בכל פעם, תשובתו הרגיעה אותה ונסכה בה את אותו
ביטחון עצמי מטופש שכל המתאבדים-המתלמדים שלו פיתחו לפני מותם.
מקוריות אולי לא היתה הצד החזק שלו, אבל במקרה הנוכחי, זה גם
לא היה נחוץ.

הוא נכנס לביתו, תולה את מפתחות ה'טורנדו' השחורה (ארון-קבורה
על גלגלים דגם '67. רכב לאספנים מוזרים במקצת.) על וו קטן דמוי
אצבע מעוקלת. הוריד את המעיל השחור הארוך והשליכו בתנועה
מדויקת על מסעד הכורסא הקרובה.
הוא ניגש את ארון המשקאות המהודר, שהיה מקושט בגילופי עץ שחור
ומני גולגלות ועצמות ממתכת  ומזג לעצמו כוסית משקה.
הוא הביט בארון בחיוך מדושן עונג. לעולם לא התעייף מלטפוח
לעצמו על השכם על התוכנית הגאונית שלו שמימנה את קנייתם של כל
אותם רהיטים ואביזרים שהוא עצמו לא סבל, אבל חבריו חובבי-המוות
אהבו כל כך.

הקורס למתאבד המתחיל, או "סדנת המוות" בשמו הרשמי, היה עסק
רווחי ביותר. הנפשות המדוכאות והמיוסרות שהגיעו אליו לא חסכו
בכסף. הגיוני, לאור העובדה שהם באו במחשבה שלא יזדקקו לכסף
יותר לעולם...
הוא ערך מיונים קפדניים לתלמידיו. רוב עבודת-הבירור בוצעה
כמובן מאחורי הקלעים: הוא לא יכול היה להרשות לאיש מהמועמדים
לראות אותו אישית, לפני שהיה בטוח שהם מתאימים למטרותיו. הוא
לא לקח שום סיכון.
הקריטריונים שלו היו ברורים: הוא רצה אנשים מיואשים, נוחים
להשפעה, ללא משפחה או חברים שבאמת אכפת להם ובעיקר: מסריחים
מכסף.
דבר נוסף שאפיין את מרבית חבריו חובבי-המוות: המקוריות היתה
מהם והלאה. לכן ברגע שפיתח את שיטתו לכדי שלמות ועמד על הנוסחה
המדויקת, לא היה צריך לשנותה או להכניס בה שום שיפורים.
הוא לא אהב שינויים במיוחד. אחרי הכל, סוס מנצח לא מחליפים
באמצע המרוץ נכון?
המוטו עבורו היה, שלא מחליפים סוס מנצח גם אחרי שהמרוץ נגמר
וכולם הלכו הביתה.
לכל אחד היו החסרונות הקטנים שלו, הוא חטא בשמרנות.
זו הסיבה שמן ההתחלה רחש חוסר חיבה כלפי אותה מתה-מהלכת,
שנתכנתה אמנדה. שמה האמיתי, זה שהוריה העניקו לה בחוסר-מחשבה
פושע, היה גרטשן. לא סתם גרטשן, גרטשן מרגרט אוסטרמייר.
היא שנאה שם זה שנאת מוות, כמעט כפי ששנאה את הבנאדם שמאחורי
השם, לכן העדיפה שיקראו לה פשוט אמנדה. השם לא שינה הרבה,
ממילא.
מה שכן שינה, היתה העובדה שאותה אמנדהגרטשן אולי לא רצתה
שאנשים יגלו פרטים אודותיה, אבל בעצמה התגלתה כחטטנית לא
קטנה.
כמעט לא היתה הרצאה, במהלך הימים הבאים, שלא הסתיימה בפרולוג
מעצבן במיוחד בצורת שיחה עם אמנדה.
הוא לא אהב את זה. הוא התרגל לסיים את הרצאותיו בהיעלמות
רבת-מסתורין אל החשיכה שמעבר לדלת, מעילו מתנופף מאחוריו,
כמעין ערפד או מכשף, מותיר אותם מתלחששים מאחוריו ביראת הוד.
לכן הוא השתדל לתפוס את תיקו ולברוח מיד עם תום דבריו, אבל
אמנדה תמיד תפסה אותו. פעם אחת היא ממש רצה אחריו החוצה, שם
השתוללה הסופה הגרועה ביותר לאותו חורף, והוא נאלץ לעמוד שם 15
דקות תמימות ולהקשיב לה, בעוד האיפור השחור שלה נוזל בנחלים
ומטפטף מסנטרה.
ילדה מרגיזה.
ילדה מרגיזה ועשירה, שכבר יודעת הרבה יותר מדי ולכן לא יכול
היה להרשות לעצמו לוותר עליה.
אבל היא ערערה את שלוותו.
עד כדי כך היא השפיעה עליו, שהחליט לגבור זמנית על שנאתו
לשינויים, במחוות 'אם אתה לא יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם'
ולקצר הקורס מחודש, פרק זמן שהספיק להם על מנת להבשיל בדרך
כלל, לשלושה שבועות. הוא לקח סיכון, אבל מצד שני גם שבוע נוסף
של שהות במחיצתה היווה סיכון לבריאותו הנפשית.

בדרך כלל, הוא נהג כך: בתחילה, אחרי שהיה מברר את כל הפרטים
הנחוצים לו ובורר לעצמו עשרה טמבלים מושלמים, היה מעביר אותם
שבוע שלם של זיוני שכל. כל מיני דיבורים על מוות, כמה שזה טוב
וכמה שהתאבדות היא מעשה אצילי ונועז מעין כמוהו שישאיר את
העולם כולם בתדהמה ובאבל למשך שנה לפחות.
הוא תיאר באוזניהם את הרושם הכביר שישאירו על קרובי משפחתם וכל
שאר הבני-זונות המרושעים שפגעו בהם. בכך היה בבחינת משכנע את
המשוכנעים, אבל הראש שלהם היה מלא בחרא ותמיד צמא לעוד, הם
אהבו לשמוע את כל זה מגורם חיצוני.

השבוע השני נדרש לו כדי לעזור לכל אחד, בצורה אינדיווידואלית,
למצוא את שיטת ההתאבדות המתאימה לו. הוא הסביר להם ארוכות,
שהמעשה האחרון וההירואי הזה של ההתאבדות חייב להיות שיקוף
מושלם לאופיו ויחודו של האדם, אבל האמת הפשוטה היתה שלא לכל
אחד היה בבית תנור עם פתח רחב מספיק כדי להכיל את ראשו הנפוח
של בעליו.

בשבוע השלישי הם ניגשו להכנות המעשיות.
כלומר, הוא ניגש. הם ישבו בצד ומיררו בבכי על מר גורלם,
שהותיר בידיהם רק 30 מיליונים במקום 31 בעסקה האחרונה ועל כך
שילדיהם מעולם לא אהבו אותם באמת ורק באו מדי פעם לבקש כסף.
צרות של עשירים. הוא היה חושב ומחייך בסתר, איזו המצאה
קסומה.

השבוע הרביעי הוקדש לחלק המעשי-באמת, במהלכו עזר לתלמידיו
היקרים לעזוב את העולם האכזר שבו חיו בדרמטיות לה היו ראויים.
היו כאלה שהתלבטו ושינו את דעתם בשניה האחרונה, אבל הוא תמיד
היה שם כדי לעזור, בלי לחץ כמובן - הרי זאת בחירה שלכם בלבד!
בחירה שלהם או לא, היה מי שנזקק לדחיפה קלה בכיוון הנכון
ולעיתים יותר מדחיפה קלה בלבד, והוא היה שם כדי לספק את זה.
היו אנשים, רוב האנשים, אם להיות כנים, שלא רצו למות באמת. הם
רק רצו לזעזע מעט את עולמם היציב עד כדי בחילה, לקבל קצת תשומת
לב מהאנשים מסביבם, שהפסיקו לראות בהם אנשים אלה מעין כספות
משוכללות עם רגליים ואולי פשוט ניסו להפיג את השעמום.
על אותם אנשים, שהיו חותכים את עצמם, או שורפים כוויות בבשרם
עם מבערי גז, הוא היה מיישם אחד ממשפטיו הקבועים: "כשחותכים,
צריך לחתוך. לא ללטף את העור בסכין עד זוב דם."
בדרך כלל זה היה עובד ואם לא... הוא כבר גרם לזה לעבוד.
ככה זה עבד תמיד. השיטה מעולם לא הכזיבה.
עד שהיא הופיעה.

פתאום הוא מצא את עצמו עושה טעויות בהרצאות, חוזר על אותם
דברים פעמיים. הוא הבין שריכוזו המושלם בגד בו, כשכל משך
ההרצאה עיניו היו נמשכות כמעט בניגוד לרצונו לפינה בה ישבה
אמנדה, מנסה להכין את עצמו לעוד סידרה של שאלות חקרניות
ומטרידות.
זה לא היה טוב.
המבטים שלהם נעשו פחות ופחות פעורי-עיניים-ופה ויותר חשדניים.
הוא התחיל לאבד את אמונם.

מכאן ההחלטה לקצר את התהליך בשבוע. הוא קיווה שכך יצליח לעצור
את ההידרדרות, אבל כמו שכולם יודעים היטב, מרגע שדברים מתחילים
להשתבש, הם רק יצברו תאוצה, כמו כדור שלג מתגלגל, אין כמעט שום
דבר שיכול לעצור אותם.
הוא לא ידע מה יש בה, באמנדה-גרטשן הזאת שמוציא אותו מכליו כל
כך, אבל ההשפעה שלה עליו לא היתה נתונה לוויכוח.
הוא התחיל לשתות יותר, חלומות מוזרים החלו טורדים את מנוחתו
והוא מצא את עצמו קם באמצע הלילה כדי לבדוק אם כל הדלתות
והחלונות בבית נעולים. פחד ביזארי במקצת התחיל לקנן בו, שמא
היא תחליט להרחיב את תחום-פעולתה מההרצאות בלבד ותבוא להציק לו
בביתו, לתפוס אותו לא מוכן...
הוא התחיל לעמוד על המשמר וטוב שכך עשה. כי חמש-עשרה ימים אחרי
הפגישה הראשונה האומללה ביניהם היא אכן באה. תחילה ניסה להתעלם
מהנקישות החצופות על הדלת, אבל היא הפגינה שוב את אותה סבלנות
אינסופית שכל כך הרגיזה אותו, עד שלבסוף נעתר והכניס אותה.
הוא ראה מיד שמשהו בה היה שונה.
קודם כל, האיפור. האיפור השחור, הכבד, המוגזם, שהלם את מראה
הנערה הגותית המיוסרת שחפצה לסיים את חייה במו ידיה, נעלם.
במקום זה, היא היתה מאופרת בקלילות בעיפרון בקושי נראה ושפתון
בהיר.
שנית, היא חייכה.

משהו בחיוך הזה לא מצא חן בעיניו. היה זה חיוך ערמומי, שמשהו
מסתתר מאחוריו, אורב בחשכה כמו חיה קטלנית, מחכה לרגע הנכון
לקפוץ החוצה - ולהתקיף! אולי היה זה חיוך רגיל לכל דבר והוא
פשוט שכח איך חיוך כזה אמור להיראות. אתם יודעים, מתוקף עבודתו
והכל.
הוא כבר אירח פה תלמידים שלו בעבר, אבל איש מהם לא נהג כמו
אמנדה. היא צעדה פנימה, זורקת מבט בוטח ברהיטים ובאדם הניצב
מולה, כאילו המקום שייך לה.
הוא לא אהב את הביטחון הזה, אבל ניסה לשמור על קור רוח.
"במה אני יכול לעזור לך, עלמתי?" עלמתי. מילה כה מגוחכת
כשהיא נאמרת ביחס לנערה עשירה וחצופה. אבל הן כולן נמסו ממנה.
כמעט כולן.
"בית נחמד יש לך", היא אמרה כאילו לא שמעה אותו. במיוחד התעלמה
מאותו "עלמתי" מהוקצע שאף פעם לא איכזב. "בטח עלה לך הון, עם
כל הרהיטים והאביזרים."
"זה יותר מבית, אמנדה," הוא אמר בקול מפייס. "המקום הזה הוא
המקלט שלי. המקום היחיד עלי אדמות מלבד נפשי-שלי בו אני יכול
להסתתר ולהרגיש בטוח -"
"תחסוך ממני את החרא הזה." היא קטעה אותו, והשאירה אותו אילם
זמנית לנוכח הגסות הלא-צפויה הזו.
"אני יודעת בדיוק מה זה המקום הזה בשבילך. סדנת העבודה הקטנה
שלך, מעבדה פרטית לייצור כסף.
בוא נדבר בכנות רגע, פרנקלין. כמה זמן חשבת שתוכל להמשיך עם
העסק המזוין הזה עד שמישהו יעלה עליך? לנצח? בטח אפילו אתה
לא כזה טיפש..." היא הביטה בו כמו כלב פיטבול שהצליח לדחוק
חתול לפינה ועתה משתהה לרגע לפני שינעץ בו את שיניו. היא חשבה
שחשיפת המזימה שלו, המזימה המושלמת שעבדה כמו מכונה משומנת כל
אותן שנים ואף פעם לא הכזיבה, תשבור אותו.
אבל מה שגמר אותו היה אזכור השם. פרנקלין. הוא שנא את השם
הזה שנאת מוות, כמעט כמו ששנא את האדם שמאחורי השם והוא עמל
קשות כדי להשמיד אותו. את שניהם.
היא המשיכה, מעודדת מהמבע המריר שהחל להופיע בעיניו, תופס את
מקומה של השלווה השאננה ששררה שם בדרך כלל. "חשבת שאתה ממש חכם
מה, מברר עליי פרטים, בודק אם אני עשירה מספיק, מטומטמת מספיק.
אבל נחש מה - אתה לא היחיד שעושה שיעורי בית, פרנקלין. או שאני
יכולה לקרוא לך פרנק? גם אני חקרתי קצת. אתה יודע מה גיליתי?
שהתאבדות היא אולי תרגיל שניתן לבצעו רק פעם אחת, אבל אתה מריץ
את התרגיל המסריח שלך כבר עשרים פעמים לפחות. משקר לאנשים
האומללים האלה שהתאבדות היא המוצא היחיד עבורם, שאתה תעזור להם
להגשים זאת ואז תלך בדרכם... כמה שקרים. הכל, החל מהמילה
הראשונה שיצאה מפיך וכלה במעיל הזה שאתה לובש, טבול וספוג
בשקרים. הם קנו את זה, אבל לא עוד. מה אני אגיד לך פרנק, היית
צריך לפרוש בשיא. עכשיו תצטרך לפרוש בשפל." היא עצרה סוף סוף
והביטה בו בניצחון, מצפה לתגובה.

פרנק חייך חלושות והסתובב. הוא ניגש את שידת מגירות שחורה, עם
ידיות מעוטרות בגולגלות מכסף אמיתי. המגירה העליונה נפתחה
בחריקה חלושה והוא נטל מתוכה דבר מה. עדיין עם הגב אליה, הוא
אמר: "כמובן שלא יכולתי להרוג את עצמי בסיום הקורס, כי אז מה
היה הטעם? אבל הייתי חייב להגיד את זה, כדי לעודד אתכם. מעין
שקר לבן את מבינה? אבל לא הכל היה שקרים, גרטשן יקירתי.
התאבדות היא באמת תרגיל שניתן לבצעו רק פעם אחת. לכן את חייבת
להבין מדוע הייתי חייב לחכות להזדמנות המושלמת, כדי -"
הוא פנה אליה, החיוך הקלוש עדיין על פניו, כמו שאריות של קורי
עכביש שלא סולקו בשלמותם. בידו החזיק אקדח קטן ושחור. על האקדח
לא היו סמלים או קישוטים אפלים למיניהם. הוא דרך את האקדח,
וחיוכו התרחב. הוא תחב את קצה הלוע המתכתי אל זווית אותו חיוך,
לכן קולו נשמע עמום מעט כשהוא השלים: "- לבצעו על הצד הטוב
ביותר."