ראשון:

עצמי(נו).
אמרת שתמיד ידעת
שאני לא
וזה נראה כמו
זמן לא מתאים
(ואיזה זמן כן?)
לומר שאני עדיין, ואולי תמיד
ושאני מוכנה להיות
החנה רובינא שלך- אתה,
אלכסנדר שלי, לא תהיה שיכור
אף פעם, אלא רק בגילופין. תכאיב לי.
אני תמיד אחזור.
מבטיחה.

שני:

ניו יורק ופאריז
וכל המילים והחלומות
שרק הבדידות של המרחק
יכולה לסתור.

שלישי:

נישק אותי פעמיים
על כל צד של הצוואר
ואמר שזה
כמו בצרפת. אז החזרתי
על שתי לחייו
(כי כשזה נוגע אליו
אני אף פעם לא אמיצה)

אני:

צריכה קצת דיסטורשן
בתוך כל השקט הזה. חיה
בציפייה לרגעים אחרים
ולא אומרת
חצי מהדברים שמציקים בגרון.
(לפני כמה שבועות
בשלוש בלילה בבר תל אביבי
כתבתי במחברת
שאולי הפעם יהיה קיץ טוב)