"הרבה זמן לא דיברנו, התגעגעתי", הוא שלח הודעה.
"הרבה זמן, אז איך זה שפתאום?" אני מפחדת להראות נלהבת מידי.
מפחדת שיראה. שירגיש את החיוך שלי מעבר לצג.
רציתי להגיד שגם אני התגעגעתי. כל כך התגעגעתי.
אבל משהו מנע ממני. אני מנעתי מעצמי. חסמתי את עצמי. שוב.
"כי התגעגעתי".
"התגעגעת?"
"התגעגעתי, את לא?"
עוצרת לרגע. חושבת. מנסה למצוא תשובה אבל הפעימות של הלב
מפריעות. הן חזקות מידי. מהירות מידי.
"גם", אני מוצאת לבסוף תשובה.
"אולי עשיתי טעות ששלחתי לך הודעה", הוא אומר.
"תלוי בסיבה שבגללה שלחת", אני עונה.
"אני יכול להתקשר?" הוא שואל.
"יכול".

"התגעגעתי. לדבר איתך, לשמוע את הקול שלך. בגלל זה שלחתי
הודעה. יש דברים שאני לא מבין, ואולי גם את לא מבינה. והגיע
הזמן שנבהיר כמה דברים".
"אחרי חצי שנה אולי באמת הגיע הזמן שנבהיר".
שותק. חשבתי שניתק. הוא עדיין היה על הקו.

"אתה איתי?" אני שואלת.
"כן ולא". הוא משיב.
"כן ולא?"
"כן ולא. יש לי כל כך הרבה על מה לדבר איתך. על מה לספר לך.
להסביר לך. אני מרגיש שאני חייב לך הסברים. ואני חושב על
מיליון דברים עכשיו. אלף נוסחים רצים לי בראש ו..."
"אולי פשוט תגיד כבר. בלי לחשוב". נשמע מגוחך. ידעתי שזה נשמע
מגוחך כשזה בא ממני. דווקא המשפט הזה.
"זו היתה החצי שנה הכי מגעילה שהיתה לי".
"דווקא היה ניראה שהיית עסוק כזה. מאושר כזה".
"לא. לא הייתי. כל דבר שעשיתי היה מתוך איזשהו כוח לא מוסבר.
לא כי רציתי."
"מה למשל?" אני מקשה. מנסה להבין ומקווה לשמוע מה שאני רוצה
לשמוע.
"למשל, הלימודים. כל החצי שנה הזו כל כך זילזלתי בזה ואת יודעת
כמה זה חשוב לי. כמה שאני אוהב את זה. פיספסתי הרבה חומר כי
משהו גרם לי לא להכנס לשיעורים. משהו שאני אפילו לא יכול
להגדיר. למשל הצבא, עשיתי הרבה שטויות. דברים שלא באמת רציתי
לעשות אבל משהו גרם לי. והחברים, אני בקושי רואה אותם. התנתקתי
מכולם. מכל מי שחשוב לי. ו... החברה..."
"מה איתה?" אני שואלת.
"אני לא אוהב אותה".
"כבר לא אוהב אותה, התכוונת..."
"לא, אני פשוט לא אוהב אותה. לא אהבתי אף פעם. אני לא יודע איך
יכולתי כל החצי שנה הזו". הוא אמר ואני שותקת.

"הבנתי שעשיתי הרבה טעויות בחצי שנה הזו. הגדולה מבניהן היא
להתנתק ממך. ככה, בלי שום סיבה. אני חושב שזו היתה תקופה כזו
שפחדתי מהאושר. פחדתי שיהיה לי טוב. זה לא נורמלי נכון?"
"כולנו לא נורמליים. כולנו!"
"הרסתי הכל, נכון?" הוא שאל.
"הרסת הרבה. לא הכל. ותמיד אפשר לתקן, אם רק רוצים."
"אני רוצה לתקן. ממש רוצה. את רוצה שנתקן?"

הכל מבולבל לי. קרוב מידי. בא בקלות מידי. ה"אושר" הזה. אותו
אחד שאני ממש לא מאמינה בו. ניראה שהוא עומד מולי. מביט בי
ומחכה שאני רק אגע בו. אחטוף אותו אליי.

שותקת.

"את לא בטוחה. הרסתי הכל. את רואה שהרסתי הכל?"
"אני עוד לא מבינה מה קרה. לא מבינה מה קורה פה עכשיו. אני רק
רוצה שתבין, ההודעה הזו שלך היום, חיכיתי לה חצי שנה", אני
אומרת.

הוא מחייך. אני שומעת דרך הטלפון שהוא מחייך.